"חבר'ה, טעיתם, אני לא הודיני."

שמי אברהם חן, יליד 1951. שירתתי בצנחנים. תחילה הייתי לוחם בגדוד 890, בהמשך שברתי רגל ועברתי למפקדה תחת הקצח"ר.

בדיוק חודשיים לפני מלחמת יום כיפור, איריס אשתי ואני הפכנו בגיל 22 להיות הורים טריים לתינוק קטן שקראנו לו אייל. זה היה ב-6.8.73 ופתאום ב-6.10.73 - מלחמה.

לא חיכיתי שיקראו לי להתייצב למילואים.

ביום כיפור כולם ברחובות, יצאתי לרחוב הראשי באור-יהודה (עיר מגוריי) ואז שמעתי מכמה בחורים שיש נקודת מפגש ברמלה (הפיקוד הישן). החלטתי לצאת לשם מיד, על דעת עצמי.

אתה יוצא אל הלא-נודע מבלי לדעת אם תחזור (ספוילר: חזרתי).

כשהגעתי לפיקוד ברמלה, הורו לנו להגיע לרמת הגולן. נסענו ונסענו עד שהגענו לקריית שמונה. לפני הפנייה מזרחה לרמת-הגולן הייתה נקודת עצירה. ביקשו שנמתין שם עד שנקבל הוראה חדשה.

היינו שם בערך יומיים ואז קיבלנו הוראה עם טוויסט בעלילה. ביקשו שנצא בשיירה, אך לא לכיוון רמת-הגולן אלא דרומה - לבסיס בלוזה שבסיני (קרוב לפורט סעיד ותעלת סואץ).

"ונמשכת שיירה מן המאה שעברה", כך שר אריק איינשטיין וככה זה הרגיש.

התארגנה שיירה ארוכה מאוד, משהו כמו ק"מ. התחלנו את המסע לבלוזה, נסענו בערך יום וחצי.

התמונה שהכי זכורה לי היא שאנחנו עוברים את עזה וממשיכים לכיוון אל-עריש ופתאום, באזור חאן-יונס, השיירה נעצרת. זאת שעת לילה, אחרי חצות, הכל תקוע, לא זז. רבע שעה עוברת, ואז חצי שעה ושעה. באיזשהו שלב נמאס לי לשבת ולחכות. החלטתי ללכת ולברר למה אנחנו תקועים.

מה גם ששיירה כזאת ארוכה שתקועה בזמן מלחמה באזור שבין חאן-יונס לרפיח זה לא בדיוק מצב רצוי.

הלכתי והלכתי עד שהגעתי למקור התקיעה. זאת הייתה משאית Leyland ששבקה חיים. הייתה שם חבורה של מכונאי רכב של הצבא (קתק"ל?) שניסו לתקן את המשאית, אך ללא הצלחה, המשאית מתה.

שאלתי שם מישהו והוא תיאר לי את הבעיה. חשבתי כמה שניות, ואז ביקשתי שייתנו לי לנסות משהו.

שאלו אותי אם אני מכונאי, עניתי שלא. החבר'ה המכונאים שם עיקמו פרצוף, אבל מה כבר יש להם להפסיד, גם ככה כולנו תקועים ולהם נגמרו הרעיונות.

ניגשתי לרכב, הייתי שם זמן קצר ואז ביקשתי שינסו להניע. בחוסר אמון הם ניסו להניע והופ, המשאית הניעה כאילו לא קרה כלום בשעתיים האחרונות. כולם הסתכלו עליי בפליאה כאילו אני קוסם.

חזרתי לרכב שלי, השעה הייתה בערך שתיים בלילה. השיירה התחילה לנוע שוב בדרכה לבלוזה. למעט עוד תקלה קטנה בהמשך, הדרך לבלוזה עברה בצורה חלקה והגענו ליעדנו בשלום.

אם אתם שואלים את עצמכם מה סוד הקסם, אז אני אספר לכם: בחיים הפרטיים שלי, הייתי באותו זמן נהג של משאית מאותו סוג - Leyland.

כמה שבועות לפני כן הייתה במשאית תקלה דומה, והמשאית עברה למוסך ביהוד. החבר'ה שם חפרו הרבה עד שמצאו את הבעיה. במקרה, הם גם טרחו לספר לי מה מצאו ואיך הם פתרו. הם שלפו פיוז מסוים ואז לקחו פיוז ממקום אחר ושמו במקומו. בסה"כ הכל עשיתי את מה שהחבר'ה במוסך סיפרו לי.

50 שנה אחרי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולספר לכל מי שהיה באותה שיירה מרמת-הגולן לסיני: חבר'ה, טעיתם, אני לא הודיני.

היינו בבלוזה כמה ימים. לאחר מכן נסענו דרומה ובאזור של מחנה טסה, צלחנו את תעלת סואץ בעזרת גשר צף והמשכנו לג'בל ג'ניפה, שהיה רכס שולט (נמצא כ-15 ק"מ מאגם המר הגדול).

המטרה הייתה לכתר את הארמייה השלישית של המצרים. בגוגל כתוב שמלחמת יום-הכיפורים נמשכה 19 יום, מ-6 באוקטובר עד 24 באוקטובר, שזה פחות מ-3 שבועות. בפועל, הייתי שם במשך 4 חודשים ברציפות.

אז למה בעצם? המלחמה אמנם פסקה, אבל הכיתור על הארמייה השלישית שהושלם, נשאר כשהיה.

30,000 חיילים מצרים היו מכותרים והמזון שלהם אזל. זאת הייתה הזדמנות להביס את המצרים, אבל לא אחר מאשר קיסינג'ר (היהודי-אמריקאי) הציל אותם מהתבוסה וריכך את המצב מבחינתם.

אחרי לחץ גדול שלו ושל האמריקאים,ישראל הסכימה לאפשר לאו"ם להעביר מזון ושתייה לחיילים המצרים. תפקידי היה לפקח על תהליך העברת הסחורה של האו"ם לטובת המצרים. בסופו של דבר, למרות המזון מהאו"ם, המצור עזר לישראל להביא הישגים משודרגים במו"מ לחילופי שבויים, כולל טייסים ממלחמת ההתשה שבהתחלה לא באו בחשבון מבחינת המצרים.