ביום 16 לאוקטובר בצהריים הכניסו את הפלוגה שלי במטרה לפתוח את ציר "טירטור".

בזמן ההתקדמות נפגעו לנו 2 טנקים מטילים. נהרגו שם מט"ק בשם דוד בונפיל ותותחן בשם עוזי אללוף, וכן היו פצועים נוספים.

שלחתי את הטנקים חזרה על הציר עד שיגיעו למחלקת הרפואה של הגדוד. כאשר הגיעו קיבלתי תשדורת באלחוט מהרופא ד"ר קריסטל, שחסר איש צוות באחד הטנקים.

החלטתי לחפש אותו בעצמי. לא רציתי לשלוח מישהו אחר לאזור הזה.

הסתובבתי במקום ולא מצאתי כלום. לפתע אני רואה כ-1 ק"מ ממני טנקיסט שהולך מאחור אבל מכיוון בו היו המצרים. לא הבנתי איך אני יכול להגיע לשם.

נסעתי מהר אליו, וכשהתקרבתי ראיתי שזה לא מי שחיפשתי, אבל טנקיסט ישראלי צעיר.

התקדמתי מהר עד אליו וצעקתי לו לקפוץ מהר על סיפון הטנק, אבל הוא נשען על הכנף האחורית ופרץ בבכי נוראי. צעקתי שוב, אך הוא המשיך רק לבכות. ואני (כמו שאומרים בשריון) עומד כמו שמוק בשטח, לא בעמדה, לא בתנועה, ממש מטרה נייחת.

צעקתי לטען שלי שיקפוץ החוצה ויזרוק אותו על הסיפון. חיים הטען פעל במהירות, זרק אותו כמו עלה, ואני התכופפתי ומשכתי את ידו עד שעלה לצריח. ראיתי שהוא פצוע ממש קל, ותוך כדי בכי הוא מספר שכבר יומיים הוא בורח עם חבר שלו מאזור התעלה והם מתחבאים מחיילים מצרים שרודפים אחריהם.

הוא המשיך וסיפר שראה איך תופסים את חברו וירו בו למוות.

הוריתי למ"פ חרמ"ש שהיה מאחורינו לשלוח מיד כלי אחד שלו כדי לפנות את הפצוע אל התאג"ד, ואני חזרתי לפיקוד על הפלוגה. מי זה אותו חיל איני יודע.

את איש הצוות שנעלם לנו מצאו אחרי הפסקת האש כאשר חיפשו צנחנים הרוגים מקרב החווה הסינית.

מה קרה שם אני לא יודע.