"יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה."

זיכרונות ממלחמת יום הכיפור. אוקטובר 1973. באותה תקופה הייתי מהנדס צעיר, עבדתי בתעשייה האווירית בחטיבת הנדסה.

הייתי עולה חדש שהגיע מפולין, בקושי ידעתי עברית. גוייסתי לצה"ל ועשיתי קורס בסיסי של חיילים שכולם היו עולים חדשים. בהמשך, עשיתי קורס כוונים בחיל התותחנים.

גוייסתי לגדוד תותחנים 130 מ"מ. אלו היו תותחים רוסיים, שסוריה ומצרים קיבלו מרוסיה וצה"ל לקח אותם שלל במלחמת ששת הימים. צה"ל אסף את התותחים יחד עם התחמושת. באותם ימים לא היו בצה"ל תותחים עם טווח ודיוק בסדר גודל כזה. כיוון שהמשימות היו מיוחדות הוקמו למטרה זו שני גדודים מטכ"ליים.

שבועיים לפני המלחמה נולדה ביתי הבכורה, תמר.

גרנו אז בפתח תקווה. ב-6 באוקטובר יצאנו, אשתי יפה עם עגלת התינוקת לטיול ראשון.

מכיוון שזה היה יום כיפור יצאנו ברגל לכיוון כפר מעש, ביתם של הורי אשתי.

כבר בדרך, הרגשתי תכונה מוזרה. אנשים ברחובות פתח תקווה הסתובבו בעצבנות באופן מוזר. ברגע שראיתי מכונית סוסיתא הנוסעת במהירות, הבנתי שמשהו כאן קורה.

הגענו לכפר מעש. לקחתי מחמי רדיו טרנזיסטור. רציתי להבין מה קורה. בשעה 14:00 הופסקה הדממה ושמעתי חדשות. מיד החלו להישמע סיסמאות לגיוס היחידות.

חזרתי לביתי בפתח תקווה, חיכיתי לצו 8. עד הערב עדיין לא קבלתי צו גיוס. הסיסמה שלי עדיין לא הושמעה ברדיו. רק למחרת בבקר הגיע אלי צו 8 ונסעתי לבסיס להתחייל.

לאחר תהליך החיול, יצאנו צפונה. לילה ראשון בילינו בתעלה על יד הכביש הראשי ליד נהריה. לקראת צהריים, הגדוד יצא בשיירה לצפון דרך בסיס פילון. הגדוד קיבל את המשימה הצבאית והצטרפנו לקרבות ברמת הגולן.

הגדוד התפרס לאורך הכביש העולה לרמת הגולן. ירינו עשרות או אולי מאות פגזים.

הגדוד התקדם לכיוון המטרות, נתן סיוע לשיריון. התפרסנו בשדות רמת הגולן. בשלב מסוים נשארנו עם פגז אחד! נגמרו הפגזים הרוסיים. הגדוד היה חסר כל תועלת מבצעית.

עבר יום ועוד יום, צה"ל התקדם בעומק רמת הגולן. לסוללה הגיע מג"ד, בשיחה עם אנשי הסוללה שאל : "מי יודע רוסית?" הרמתי יד.

בלילה הגיע המג"ד ולקח אותי איתו לג'יפ שלו. יעד הנסיעה לא היה ברור לי. אחר-כך הבנתי. נכנסנו לתוך השטח בין קווי החזית של הצבאות. הגענו לעמדות, שהיו עד לא מזמן עמדות סוריות של הצבא הסורי שנסוג והשאיר מערך שלם של תותחים עם ארגזי תחמושת 130 מ"מ.

ראיתי עמדות תותחים סוריים שספגו פגיעות של פצצות חיל האוויר הישראלי. הכול מסביב היה שרוף ומכוסה בפיח שחור.

התחלנו ביחד לחפש ארגזי תחמושת.

חיפשתי בארגזי התחמושת מסמכים וכתוביות ברוסית. רצתי בין עמדות התותחים הסוריים ווידאתי שאכן זוהי התחמושת לתותחי 130 מ"מ שלנו.

עייף, באפיסת כוחות, חזרתי לצוות הסוללה. יחד עם כל חיילי הסוללה, חזרתי אל העמדות הסוריות ובידיים הוצאנו עשרות או אולי מאות ארגזי תחמושת, שהיו כבדים מאד. ארגזי התחמושת הובאו אל העמדות שלנו.

במהלך יום הקרבות, כאשר יחידות שריון ביקשו סיוע, ירינו פגזים סוריים (שהיו בעצם רוסיים) בחזרה אל עמדות הצבא הסורי.

התסריט הזה, של הוצאת פגזים מעמדות הסוריות והבאתם לעמדותינו חזר בכל לילה ולילה. באחד הלילות אני נשארתי, במקומי יצא חייל אחר שלא ידע רוסית. שוב עשרות חיילים התחילו בחסות החשיכה לאסוף ארגזי תחמושת.

באתו לילה שוב קבלנו קריאה למתן סיוע לכוחותינו, בכל תותח היו ארגזי תחמושת שזה עתה הובאה. מתחילים לפרוק את הארגזים ומכינים פגזים לירי. ואז חשכו עיני. אלה היו פגזי תאורה!

התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לעצור את הירי והודעתי גם ליחידת הפיקוד. אפשר לתאר מה היה קורה לו הגדוד היה פותח במתח ירי עם פגזי תאורה.

ב-22 לאוקטובר הוכרזה הפסקת האש הראשונה. הסוללה קבלה פקודה להתארגן למעבר דרומה, למצרים. הסוללה התקפלה והגיעה לשדה התעופה במחניים. עלינו למטוס הרקולס שחיכה לנו. התותחים נשארו מאחור בשטח. אנחנו טסנו למצרים, לשדה תעופה בפעיד מעבר לתעלת סואץ.

למזלי, מזג האוויר במצרים לא אפשר נחיתה ולכן ההרקולס נחת בנתב"ג. לאחר הנחיתה, הודעתי לאשתי שתגיע לכאן ופגשתי אותה לראשונה מאז תחילת המלחמה.

המצרים נסוגו והשאירו מערך תותחים נגד טנקים שכלל מאות ארגזי תחמושת. לאחר התארגנות קצרה, שוב התחלתי לזהות ארגזי תחמושת. תחמושת, שחזרה הפעם בכיוון הפוך - למצרים.

ב- 24 לאוקטובר הוכרזה הפסקת אש. הייתי מגויס עד מאי 1974.

יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה.