בכיפור שנת 73 היתה שבת חופשית שלי, ומאוד התלבטתי אם לנסוע הביתה או להישאר בבסיס.

חברה שכנעה אותי לנסוע הביתה כי המצב מתוח, ומי יודע אם יהיו יציאות הביתה. החלטתי לנסוע.

שירתתי בממשל חאן יונס וגרתי באזור הקריות בחיפה. הנסיעה היתה ארוכה והרגשתי מועקה.

הגעתי הביתה ואימי בישרה לי שרס"ר הבסיס התקשר ואני צריכה מיד לחזור חזרה לבסיס. אבי איים עליי שאני לא חוזרת בערב כיפור לבסיס, רק במוצאי יום הכיפורים ויהי מה.

החלטתי לכבס את הבגדים וישבתי לאכול ארוחה מפסקת.

טלפון, רס"ר המחנה על הקו, "עוד לא יצאת חזרה"?

עניתי שאין מכוניות ערב כיפור איך אני אגיע חזרה?

הוא ענה שאצא ויהיו טרמפים צבאיים. לא הועילו טענותיי שהמדים רטובים. תשובתו היתה: "אם את לא חוזרת תעמדי למשפט". לבשתי את המדים הרטובים ויצאתי לדרך.

חודש אוקטובר קריר, אני עומדת בכביש ריק, קפואה, לבושה במדים רטובים ואין טרמפים באיזור.

לפתע הופיע אופנוע, עצרתי אותו ונסעתי איתו לצומת קרית ביאליק. משם נסעתי בטרמפ לחיפה, מחיפה לנתניה - שם התחילו לזרוק אבנים על מכוניות.

היינו מס' חיילים וביקשנו מהם להפסיק כיוון שהתבקשנו לחזור מיד לבסיס. מנתניה תפסתי עם עוד חיילים טרמפ עם נהג של מפקד בכיר.

אני זוכרת את ההתלבטות של הנהג, שהיה צריך להגיע לאזור אשדוד לאסוף את המפקד ולנסוע לרפידים.

הוא הוציא סיגריה מהקופסא והחזיר אותה. ביקשנו ממנו לא לעשן ולהמשיך לכבד את יום הכיפורים.

מאשדוד תפסתי טרמפ לאשקלון ומשם לממשל חאן יונס. יצאתי מהבית בסביבות 4 אחר הצהריים והגעתי לבסיס בסביבות 11.30 בלילה.

המשכתי לצום ולהתפלל ופתאום התבשרנו על פרוץ המלחמה.

הקטע המצחיק, אותו נהג אופנוע הגיע למילואים בבסיס שלי. צחקנו על המדים הרטובים וכמה ביקשתי ממנו לנסוע לאט יותר כי אני קופאת.

זיכרון נוסף, גבי אשכנזי וכל החבר'ה מגולני סיימו קו בממשל חאן יונס בערב כיפור והיו בדרך הביתה לשבת חופשית.

כעבור מס' ימי לחימה, התבשרנו על מותם של מס' חיילים מהיחידה. עצב גדול נפל על חיילי ממשל חאן יונס, חיילים מגולני היו אצלנו מס' חודשים ודי נקשרנו.

לי בישרו על מות הקשר אלי לוי מעכו, היינו מבלים בשיחות ארוכות במשמרות הלילה

ת. נ. צ. ב. ה