הרגע החזק ביותר לטעמי היה תוך כדי לחימה, מול כח קומנדו מצרי בנחל סודאר ב-11 לחודש.

מוקדם בבוקר יצאנו, מחלקה רכובה על שלושה זחלמים. לפנינו נסע ג'יפ עם מפקד הכוח. אני שימשתי כחובש בכח, ובנוסף מישל צורף אלינו.

מישל ואני היינו שנינו חיילים בודדים, עולים חדשים ובני מחזור. היות והיה לנו המון מין המשותף, נקשרנו מהר מאוד.

בין הנפגעים הראשונים שטיפלתי היה מישל. פצוע קשה מאוד, בחצי הכרה, הצלתי להחליף עמו כמה מילים.

לצערי הוא מת מפצעו כ-10 ימים לאחר הקרב בבית החולים. לא הספקתי להפרד ממנו כראוי.

התחושה שלא עשיתי מספיק בכדי להצילו, מלווה אותי עד היום.

תנוח על מכבך בשלום אחי. אזכור אותך תמיד!