יעקב ברקאי, בן הזקונים של משפחתינו, בנם החמישי של הורינו הניה ומשה ז"ל, אח של יאיר וישרוליק ז"ל, של חנה ושלי.

נולד באשדות יעקב באוגוסט 1952, נהרג בשביעי באוקטובר 1973, בקרבות הבלימה של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים, בסיני.

בכניסה להיכל הזכרון של חללי מדינת ישראל בהר הרצל חקוק המשפט "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" ירמיהו פרק לא, פסוק יט. חמישים שנה אנחנו מדברים על יעקב אחינו ולא הסתיימו הזכרונות.

שאול אלתר הוא מנהל סניף יד לבנים של עמק הירדן.

לפני מספר חדשים נתן שאול את שמי כאחות שכולה לפרויקט ארצי בו סטודנטים נפגשים עם משפחות שכולות, כאשר נושא המפגשים יהיה 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. נשאלתי האם אהיה מוכנה להשתתף במפגשים אלו.

השבתי בחיוב. התקבצה בעמק הירדן קבוצה של שש משפחות שכולות. לכל אחד ואחת מאיתנו הוצמד סטודנט ממכללת עמק הירדן ומכללת אורנים.

את המפגשים הנחה עודד הירש שתערוכה שלו מוצגת בימים אלו במוזיאון בית אורי ורמי. עודד הסביר לנו שהטכניקה בה נעלה את זכרם של הנופלים תהיה טכניקת וידאו ארט.

הטכניקה הייתה הטריגר, לשמונה מפגשים מרגשים, טעונים, עם בכי ומחנק. צופה מן הצד לא יכול היה להבין שעברו חמישים שנה ממלחמת יום כיפור המזעזעת. במפגשים שלנו הזיכרונות צפו ועלו. ממפגש למפגש הזיכרון התחדד' הפרטים נעשו בהירים, חדים וכואבים, הייתה לכולנו תחושה שהכל קורה עכשיו. והזכרונות צפו.

אני חושבת שכל משפחה זוכרת את הרגע, המקום המעמד בו הודיעו לה על נפילת הבן, האח, הבעל. וגם אני זוכרת :

אני נמצאת בתאילנד, מלחמת אזרחים בעיר בנגקוק, ומלחמה בישראל. אנחנו לא יודעים מה קורה בארץ, רק שמועות קשות רצות. בשעות הערב קורא לי השגריר רחבעם עמיר, וללא הליכת סחור סחור מספר לי שהתקבלה ידיעה כי אחי יעקב נפל חלל ומנסים לסדר לי טיסה לארץ. שום פרטים אין לו, אין לי מה לשאול אותו כי מאומה לא דווח לו. שם בתאילנד הרחוקה לא חשבנו על אבדות, לא ידעתי מי מאחיי גויס. התאבנתי. לא מבינה, שום דבר לא חודר את מעטפת העור. מחכה לטיסה. בלילה עם אבטחה תאילנדית נוסעת לשדה התעופה ומשם לאירן. גם שם מתח רב. בטהרן מביאים אותי לשגריר אורי לוברני המשתתף בצערי ומבטיח לי שתוך מספר שעות יהיה מטוס אל על לישראל. ואני עדיין לא קולטת על מה הם מדברים, ואיך הם יכולים לדעת, כל כך רחוק, ואולי ובטוח טעות.

המטוס מטהרן נוחת בארץ בשעות הלילה. יאיר ועליזה באו לקבל אותי בשדה התעופה החשוך. ורק כשהתחלנו לנסוע בארץ, מתחילה הידיעה לחלחל. האפלה, אין אורות ברחובות, כבישים ריקים, עליזה ויאיר מספרים סיפורים על קרבנות , על קרבות, מלחמה קשה. ברמת הגולן הסורים הגיעו עד נפח, ואז ורק אז , יורד האסימון לאט לאט. עד שמגיעים הביתה ופוגשים את המשפחה. וכאן באשדות הבנתי, אבל רק קצת, מה יהיה מעתה עתיד המשפחה שלנו.

50 שנה והתחושה הקשה ביותר היא ההחמצה תחושה שאינה מרפה. מה הילד יפה התואר הזה, הכי יפה במשפחה, אוהב החיים והבאלאגן, אוהב חברות וחברים, סקרן וחקרן, יכול היה להיות.

עברו חמישים שנה מאז שיעקב נהרג, בן עשרים ואחת היה במותו. השנה ימלאו 70 שנה לבני כתתו , סבים וסבתות. הוא רק בן עשרים, בעל נעורים ניצחיים.