שבוע 3 במלחמה, מוצב 110, רמה"ג. מש"ק בקורס מש"קי הנדסה קרבית מסופח לגדוד צנחנים מילואים.

הגענו הכיתה למוצב בחסות החשיכה עם כל הציוד האישי וההנדסי שלנו לצורך שיפוצו. לאחר סיבוב היכרות עם המוצב ע"י המפקד בחסות אור הירח, התברר שהמוצב לא היה מאויש, הסורים כבשו אותו בקלות והשכיבו בטנקים את כל הגדרות המקיפות.

כך שהמוצב נותר חשוף למתקפות ופשיטות קומנדו.

ולפיכך, המשימה: להקים גדרות ותגבורם במיקוש נ"א ותאורה, במהירות. עובדה שהדאיגה אותי במיוחד והסמ"פ לא עמד עליה: הבונקר חשוף לגמרי, מכוסה רק בתלולית עפר דקה, ללא שכבת פיצוץ (שכפ"צ), ואיננו חפור בעומק האדמה.

שני המסדרונות הראשיים שמובילים אל בטנו, חשופים אל ה-'חצר', נעדרים 'תאי הדף', כך שמכל פגז שיתפוצץ בחצר או בסביבותיה, רוב האנרגית ההדף שלו תחדור פנימה אל הבונקר, ויסכן, את השוהים בו בפציעת ריאות קשה עד מוות. פתרון היחיד במצב זה, להציב קירות מגן משקי חול מול הפתחים.

הסברתי את החשש שלי למפקד המוצב, הוא הבין, אבל לא התרגש במיוחד.

לאחר שביררתי שיש בנמצא שקים ריקים למילוי, ביקשתי שיוציא את חייליו מהבונקר ע"מ למלא שקים, ושחיילי ואנוכי נבנה את שני הקירות. הוא לא התלהב אבל בסוף הסכים.

נתקלתי דווקא ב-"חוסר חשק" מצד החיילים שלי "מה? עכשיו בלילה?"

התעקשתי ש"עכשיו לילה שקט, עם תאורת ירח, ללא הפגזות, וזו הזדמנות פז לבנות את קירות המגן ללא הפרעות". "מחר ביום, אנו צפויים להפגזות, מן הסתם".

לקראת 1:00 בלילה, סיימנו, והתארגנו לשינה. פיזרתי את חיילי לישון בתוך תעלות הלחימה, שצמודות לחצר, לא היה מקום בבונקר. ואני וקצין תצפית קדמי, תותחנים, שפעל מתוך המוצב, הלכנו לישון ליד קיר השקים (החדש) הדרומי, בצד החיצוני שלו, לכיוון החצר.

למחרת בבוקר, חילקתי את הכיתה לשתי חוליות גידור, לאזור הדרומי, וחוליה כולל אותי, לאזור הצפוני, הרחוק יותר. החלוקה הייתה למטרת הקטנת סיכונים בעת הפגזה ויעילות.

בסביבות השעה 11:00 החלה הפגזה כבדה על המוצב. הרצתי את 3 חיילי לבונקר, משם לאזור הדרומי ע"מ לוודא שהחיילים שלי שם מתכנסים, גם הם.

בדרך, נפלו פגזים ממש בסמוך, מטרים, שמעתי בבירור את שריקות וברד הרסיסים. ואז, פתאום מולי, קצין לא מהמוצב, היינו האחרונים, צמודים זה לזה, להגיע אל פתח המסדרון הדרומי. ועם כניסתנו בין קיר השקים, שהוקם בלילה, לבין פתח המסדרון, התפוצץ פגז בצד החיצוני של הקיר, חצי מטר ממנו.

הרגשתי כאילו חטפתי חבטה של מוט בייסבול בראש, ושנינו עפנו עד קצה המסדרון.

אילולא התעקשותי 12 שעות קודם, לא היה כאן זיכרון.