"בדרך אני מתבונן וצופה על הכנרת. מבט ממעוף הציפור והמים התכולים מדגימים שלווה ורוגע – ניגוד מוחלט לתופת השוררת רק מספר קילומטרים צפונה."

יום ב', 8 באוקטובר 1973, כשלושה שבועות לשחרור המיוחל.

על פי פקודה אנו נעים לכיוון החרמון, מגיעים לרחבת הרכבל התחתון ונערכים להגנה על המוצב התחתון לאחר שהודיעונו על נפילת המוצב העליון.

בשעה 10:00 מתחילה התנועה כלפי מעלה.

באחד העיקולים נפגע הטנק. הוא סופג רסיסים, וכל הפריסקופים בכיפת הצריח מתנפצים.

מח"ט גולני נותן לנו הוראה לעקוף את הטנק ולהתקדם. עם תחילת העקיפה אנו נחשפים, וטיל אר.פי.ג'י. פוגע בדיוק בחיבור שבין הטובה לצריח. רסיסים מתעופפים בתוך הטנק, ופוגעים לי בבטן ובחזה.

המפחיד מכל היא הפגיעה ביד שמאל, שמתחילה לדמם בקילוחים. הטען-קשר חובש את היד.

התותח מושבת, ואנו נצמדים ככל האפשר לדופן ההר. ההפגזה עלינו נמשכת. האוויר מתמלא ברסיסים. אני מבחין בכתמי דם בחזה ובבטן. אני מחליט לדרדר עצמי מהטנק, על מנת לקבל טיפול מחובש גולני.

המצב על הקרקע בכי רע. כעשרים חבר'ה שוכבים מדממים מאיברים שונים וצמודים לדופן ההר, להימנע מפגיעה נוספת.

במקום עומד זחל"ם. נראה שסמל גולני ואני היחידים שמסוגלים לעמוד על הרגליים. מגיעה הוראה של "ניתוק מגע". נהג הזחל"ם לא נראה פגוע פיזית, אולם הוא יושב ליד הגלגל, מכווץ כולו, רועד. נראה שהוא הלום.

סמל גולני ואני תופסים את החיילים הפצועים בידיהם וברגליהם, ומשכיבים אותם על הזחל"ם. כדי לנוע לאחור, הסמל מכוון את הנהג על פי ההכוונה שלי מאחור.

ברגע מסוים אני חוטף ריקושט של קליע 7.62 מ"מ, שככל הנראה ניתז מסלע, היישר לתוך הגב התחתון. אני נופל כאשר גופי כולו מתחת לזחל"ם, אולם ידי השמאלית פרושה לצד. הזחל"ם ממשיך בתנועה אחורנית, והזחל עולה על הזרוע, מתחת למרפק.

למזלי, הקרקע החולית רכה יחסית, והיד נקברת ולא נמחצת.

לאחר שיורד הזחל מהיד, אני מצמיד אותה אליי, וגלגלי הזחל"ם הקדמיים חולפים מצדדיי מבלי לפגוע בגופי.

אני לא מסוגל לעמוד על רגליי, וזוחל לדופן ההר. אני מתבונן לצדדיי ומבחין שאני לבד בשטח, ועוד שני גולנצ'יקים שרועים, לא יודע אם הרוגים או פצועים. אני לוקח מקלעון FN שנמצא בקרבתי וממתין.

מגיע קומנדקר ואוסף אותנו לתוכו. לאחר כמה מאות מטרים, עולה לקומנדקר חובש. אני מבקש לשתות, והוא מסרב. הוא אומר שיש לי פגיעה בבטן, ומרטיב את שפתותיי היבשות.

בפתח התאג"ד מקבלים אותי רופא וחובש. הרופא מורה לחובש לכתוב בגיליון: "חשש לפגיעה בכבד. חשש לפגיעה בעמוד השדרה. פגיעה קשה ביד שמאל. רסיסים בבטן, בחזה ובחלקי גוף נוספים. פינוי מיידי במסוק".

עשרים מטר מהתאג"ד עומד מסוק. לאחר שמעמיס פצועים נוספים, נוסק ונע דרומה.

כל הזמן הנני בהכרה מלאה. בדרך אני מתבונן וצופה על הכנרת. מבט ממעוף הציפור והמים התכולים מדגימים שלווה ורוגע – ניגוד מוחלט לתופת השוררת רק מספר קילומטרים צפונה. עבורי תמה המלחמה, ומתחילה מלחמה חדשה – ריפוי ושיקום.