"נכנסתי לשטח ושם העמיסו על הנגמ“ש ”ערימה“ של פצועים...טירוף בהתגלמותו."

לקראת סיום קורס מכי"ם חרמ"ש שהשתתפתי בו, פרצה המלחמה. חלק מהחניכים שנשארו בשמירות בבסיס עלו על נגמ"ש והחלו "לחפש" את המלחמה, וכך הגעתי לג‘וליס, שם ציוותו אותי להיות נהג נגמ“ש התאג“ד של גד‘ 100 של אהוד ברק.

ה-17 לאוקטובר, 73 היה יום הלחימה הראשון של הגדוד.

ב- 05:00 בבוקר יצא הגדוד לסייע בחילוץ הצנחנים מ“החווה הסינית“.

בתור נהג נגמ“ש קשה להגיד שהבנתי משהו ממה שקורה. הנגמ“ש שלי נכנס לשטח והתמקם באחת המהמורות לצורך פריסת התאג“ד וטיפול בפצועים.

כנראה לקח למצרים לקלוט אותנו די מהר ופגז מרגמה חיסל את כל צוות הנגמ“ש שירד דרך הכביש וניסה להתמקם. נהרגו הרופא הגדודי והחובשים. מפקד הנגמ“ש נפצע מרסיס, אותו פיניתי לנקודת איסוף – על ציר ”עכביש“ או ”טרטור“.

מאותו רגע הייתי ”נהג עם נגמ“ש“. אני לא זוכר מי החליט.

לתא המפקד נכנס בחור צעיר ששאל אותי אם אני מוכן להיכנס אתו לשטח ולחלץ פצועים. הסכמתי – מאחר ולא כל כך ידעתי מה קורה.

נכנסתי לשטח ושם העמיסו על הנגמ“ש ”ערימה“ של פצועים, בתוך הנגמ“ש ועליו.

יצאנו לנקודת האיסוף ולאחר זמן קצר נכנסנו פעם נוספת. טירוף בהתגלמותו.

כל הדרך פיצוצים, פגזי מרגמות, טילי שמל.

הנגמ“ש היה כרוך בחוטי הניווט של הטילים. בשטח שוב הועמסו פצועים ולפי דעתי גם כל צוות התאג“ד של הצנחנים, שטענו שלא נשארו יותר אנשים בשטח.

יצאנו שוב לנקודת האיסוף.

נפרקו הפצועים ואני נשארתי שוב – ”נהג עם נגמ“ש“. בסה"כ ביצאתי כך 4 סבבי פינוי של הפצועים מהחווה הסינית לנקודת האיסוף. שניים עם יאיר שילה כמפקד ועוד שניים נוספים.

בסך-הכול חילצתי כ- 35-37 חיילים בריאים ופצועים.

לאחר מכן אימצתי את הרופא החטיבתי, ד"ר אלכסנדר קורחין, של חטיבה 460 ואתו העברתי את המלחמה עד לסופה.