ביום כיפור ההוא, גוייסתי כמו כולם, הגעתי למחנה פילון בכדי לקבל טנק וצוות - לא טנק שאמור להיות מוכן ליציאה לקרב, לא צוות מקורי שמכיר אחד את השני ומתאמן יחד ולא נעליים, הברדק חוגג.

היה חוסר בציוד ובתחמושת, נאמר לנו שנוכל להשלים את החסר אחרי שנעלה לרמת הגולן, זה כמובן לא היה נכון, לא הכרתי את אנשי הצוות, מה שלא מקובל.

נשלחנו על זחלים לכוון רמת הגולן. כשהגענו לגשר בנות יעקב, ראינו שמכינים אותו לפיצוץ.

זה נתן לנו הרגשה קשה שלא יהיה לנו איך לחזור ואנחנו נשלחים למשימה שאין חזרה ממנה.

כבר ליד בית המכס התחתון קיבלנו פקודה - "היכון לירי", הבנו שהמצב שם למעלה גרוע.

בהמשך הגיעו לקראתנו רכבים ומשאיות בנסיגה בדרכן חזרה לארץ.

אנחנו ממשיכים הלאה לכוון מחנה נפח. הבנו לפי השיח בקשר שהסורים עולים על נפח ואנחנו נדרשים לעצור אותם.

הגענו לנפח בידיעה שהסורים כבר במחנה, התמקמנו מחוץ לגדר עם התותחים לכוון תוך המחנה. עד הבוקר לא ראיתי שם אף טנק סורי בתוך המחנה, השחר עלה ותפסנו עמדות לכוון מזרח.

לא עבר זמן רב וראינו עשרות טנקים סורים מתקרבים אלינו מכוון מזרח מהר שיפון והחל קרב של שריון בשריון ממרחק של כ-500 מטר ויותר, כולם עמדו במקום - לא הייתה הסתערות קדימה מאף צד, לא ידעתי למי אני שייך, למעשה ידעתי שאני שייך לחטיבה 179 ורצה הגורל שאני צורפתי לחטיבה 679.

אמנם הכרתי שם מפקדים וחיילים ששרתו איתי בתקופת הסדיר בטירונות בגדוד 53 של חטיבה 7 ובקורס מפקדי טנקים במחזור הראשון בשיבטה ולאחר מכן כשהייתי מדריך בשיבטה, סגל הפיקוד הבכיר היה לי זר.

נחזור לזה שאני עם הטנק בעמדה בסמוך לגדר המזרחית של נפח וצופה לכוון מזרח שממנו מגיעים הטנקים הסורים בכדי לבלום אותם, פתאום אני מבחין בכדור אש שמתקרב לעברי ממרחק של כמה מאות מטרים.

מיד הבנתי שזה טיל נגד טנקים, נתתי פקודה לנהג לרדת אחורה מהעמדה, וליתר הצוות לסגור מדפים.

לאחר מספר שניות שמענו פיצוץ, לאחר מספר שניות פתחתי את כיפת המפקד. לאורך הצריח מצאתי שני חוטי פלסטיק דקים ואנטנות הקשר שלנו קוצצו לחצי, זה היה טיל סאגר נגד טנקים שלא היה מוכר עד אז לצה"ל.

חלק מהטנקים ואנשי הצוות נפגעו חלקם נפצעו וחלקם נהרגו, ביניהם המג"ד והמח"ט בן שוהם לאחר שהסתער קדימה לבדו לכוון הכוח הסורי.

לאחר כיומיים שלושה הסורים הבינו שהם לא יכולים עלינו, הם קיפלו את הזנב ונסוגו חזרה לשטח הסורי דרך קוניטרה.