הזיכרון שלי מתחיל בצליחת התעלה. הייתי בן 33, מילואימניק בהנדסה ימית.

תפקידנו היה להניח את הגשרים שהיו דוברות צפות כדי שיוכלו חיילינו לעבור למצרים, אני הייתי מפעיל של סירת גומי.

ככול שנמשכה הצליחה נוצרו פקקים ותפקידנו היה להעביר את הפצועים מעבר לתעלה חזרה לתאג"ד.

העברנו פצועים והרוגים בסירות גומי מהצד המערבי לצד שלנו בתעלת סואץ.

זה היה מרגש מאוד, העברנו פצועים והם שאלו אותי "מה אנחנו עושים פה"? עניתי "מעבירים אתכם לביה"ח", הם ענו שלהם כיף כי הם בדרך לביה"ח ואנחנו נשארים כאן.

היו כאלו שהכרתי ונהרגו כמו בחור מבני עטרות, בשם אליעזר "לוזי" שראיתי אותו כמה דקות קודם חוצה את התעלה עם טרקטור ואז הודיעו לי שהוא נהרג.

בחופשה הראשונה בבית הודיעו לי שחבר מהמושב בשם יודקה פרקש נהרג גם הוא, יודקה היה אלמן שהשאיר אחריו 2 ילדים קטנים יתומים, עופר ונעמה.

הרבה דברים נשכחו לי מהמלחמה, אולי זו דרכה של הנפש להגן על עצמה מכיוון שחברים רבים מהיחידה נהרגו.