אחי היה מורה להיסטוריה וסגן מנהל בי"ס מקיף א' בבאר שבע.

היה פטריות גדול ומאוד אהב את הארץ.

התלמידים והקלגות שלו בבי"ס מאוד אהבו אותו.

ביום כיפור בשעה 2 בשבת פרצה המלחמה. עמדתי בתחנה, כשרכב היה צריך להסיע אותי לבי"ח איכילוב. אני אחות. פתאום אנשים התחילו להגיע בריצה מבית הכנסת.

שאלתי - "מה קרה?" ענו לי שפרצה המלחמה.

הגעתי לעבודה והתקשרתי לאחי. הוא אמר לי ששום דבר לא היה מוכן. עדיין אנשים הגיעו לגדוד בסיני. אחי שירת בגדוד סיור 87. מפקדו היה בנצי כרמלי, שריון. מהנגמ"ש שלו רק חייל אחד ניצל, שהצליח לקפוץ בעצמו מהנגמ"ש, כששערותיו בערו והוא גילגל את עצמו באדמה.

כשהוציאו את החיילים מהנגמ"ש חשבו שאחי לא בחיים. לכן השאירו אותו ולא פינו אותו לבית חולים בלינסון.

אחי התאושש, זז, פתח עיניים ולמזלו חייל שם לב ופינו אותו לבית החולים.

אחי חי עוד 10 ימים.

אנחנו זכינו לראות אותו ולדבר איתו. דבר שחרוט בזיכרוני - הוא אמר לי שאולי אם היו מפנים אותי יותר מוקדם ולא משאירים אותי שכוב על האדמה, אולי אולי החיים שלי היו נראים אחרת.

3 ימים לפני שנפטר ביקש ממני להביא לו עיתון.

אחרי 10 ימים גופו קרס. יהי זיכרו ברוך.

מאוד אהבתי את אחי, הוא תמיד היה דוגמה עבורי. . .