שמי פרידבאום זיוה, (שם נעורים זקס) ביום שבת, 6 באוקטובר 1973 הייתי חיילת בשירות סדיר, ברפידים באוגדה 252 בתפקיד צפנית בחיל הקשר.

כשפרצה המלחמה ב-14:00 בצהריים הייתי באזור מגורי הבנות לפני משמרת לילה, הגיעו מטוסים מצריים והטילו פצצות בעיקר על אזור בסיס חיל האוויר ברפידים.

כשסיימו להטיל את הפצצות "הגדולת" הנמיכו טוס ופתחו דלת במטוסים והחלו לירות מהפתח במטוס במקלעים על כל מי שהיה בשטח.

אני באותו הזמן רצתי למקלט בין הקליעים שנופלים וקופצים סביבי.

למחרת נשאלנו מי מוכן/נה לעבור לחפ"ק הדרום באום חשיבה, אני התנדבתי ולמחרת הגעתי לחפ"ק הפקודי, שם היתה עבודה רבה מאד.

נתנה לנו הרשאה להכנס לחדר החפ"ק כדי להעביר הודעות שלא עברו במכשירים בכ"ס (כתב סתר) ולהעבירם בטלפון ה"סילון" שהיה בחפ"ק.

וכך מידי פעם הייתי מעבירה הודעות ב"סילון" ושומעת את גורודיש ממלמל על מר גורלו, לאי תגובתם של אריק שרון ואדן לפקודותיו. כל זה נמשך עד שהגיעו ברלב ובן ארי שעם הגיעם השתנתה האווירה לבטחון וניהול לקראת ניצחון.

עם הגיעם (מפיקוד צפון) הם פרסו מזרנים והלכו לישון, ולשאלתי - הכיצד? הוסבר לי שכדי שיוכלו להחליט ולפקד נכון הם חייבים קצת מנוחה.

בתום המלחמה הצבא ערך טיול הוקרה לתעלת סואץ ולפאיד לחיילות שנשארו והמשיכו למלא את תפקידן במשך המלחמה