את הבשורה המרה אודות אחי שמעון (שורץ) קיבלתי בביה"ס.

יומיים קודם לכן, קיבלנו גלויה מרופטת משמעון שכתב "אני מרגיש כאן (בסיני) כמו בקמפינג."

בדיעבד התברר ששמעון נהרג בנסיון השני לפרוץ את הדרך למוצב בודפשט בקרב ב-15.10.73.

היום בו הוסרה האפילה ואור בקע בבתים וברחובות היה לי יום כאוב ביותר...

הרגשתי שכולם חזרו לחיי שגרה ורק אנחנו נותרנו בשכול. באפילה.

כ-22 שנה לאחר המלחמה נסיבות מותו של שמעון היו עדיין לא ברורות. הטיעון הפורמאלי היה שכל הלוחמים בקרב נהרגו או הלומי קרב ורצוי שלא להיפגש עמם בשל מצבם.

ואז (כ-22 שנה אחרי) הגיע אי משם לוחם שהיה בזחל"ם עם שמעון, ולראשונה שמענו על אודות סיפור הגבורה, שלא הוזכר בכתבים של צה"ל (מחדל שהמפקדים העדיפו להשמיטו). שמעון וברוך סולמון נותרו היחידים בזחל"ם בשעה שהיתר נהרגו או נמלטו למיחפורת קרובה.

הם היחידים שזינקו קדימה... טיל סגר שנשלח לעברם ממארב קומנדו מצרי שהתחפר לצד הדרך שהובילה לבודפשט - פגע ישירות בזחל"ם.

כ-40+ שנה אחרי התקשר ורד גפני, שנלחם במלחמה בסיני, ובמסגרת מחקר שעשה אודות הקרב ה"נעלם" של 15.10.23 הוסיף מידע כללי על אותו הקרב, אבל שום מידע רלוונטי על שמעון ושעותיו האחרונות.

מידי שנה "שבט" שורץ מתכנס סביב המצבה של שמעון בבית הקברות הצבאי. הנציג היחידי מטעם הצבא הוא חייל בסדיר שלא יודע על שמעון ואודותיו.