קצת אחרי האזעקה הראשונה ביום הכיפורים 1973, צלצל אלי אחי שייקה, סגן ישעיהו מקוביצקי, וביקש שאסיע אותו לתחנה המרכזית בתל אביב, שם היה אתר הגיוס למלחמה.

אבא שלנו לא היה בבית ביום כיפור, כמה ימים קודם לכן הוא נסע עם חברים לטיול, וכששמע ששייקה ממהר לחייליו הוא צלצל ואמר 'תעכבי אותו. אני תופס טרמפ כדי להגיע הביתה ולהיפרד ממנו'.

אך שייקה היה לחוץ לצאת, ועמד על כך שנסיע אותו ללא דיחוי. הבאתי אותו לתחנה המרכזית למרות בקשותיו של אבא.

מהתחנה המרכזית חזרתי אל בית הורי. אבי כבר היה שם, זעם עליי, מדוע לא חיכינו ואפשרנו לו להיפרד משייקה.

שייקה נהרג במלחמה בכא' בתשרי, בדאר סואר, כשהוביל את חייליו לגשרי תעלת סואץ.

עד יומו האחרון אבי לא סלח לי על כך.

גם אני התייסרתי ברגשות אשמה.

מי יודע, אילו היינו מתעכבים בבית, אולי שעה, אולי רק חצי שעה, הוא היה נשלח למקום אחר וכל גורלו היה משתנה.

אחרי נפילתו הועלה שייקה לדרגת סרן.