דויד קימה
ערב יום הכיפורים. אני ישן על מיטתי, נער לפני צבא בגיל 18, ואני חולם שאני עומד על שפת הכביש בשכונת קטמון שם גרנו, כשאני מחזיק איזה נייר בידי ומנפנף בו בכדי שמישהו יראה ויעצור לי.
ואכן עוצר לידי רכב חיפושית כתומה, אני עולה לרכב והוא מוביל אותי למושבה הגרמנית בירושלים, שם אני רואה אוטובוסים שעולים עליהם הרבה חיילים, ואז אני מתעורר.
לא מבין את פשר החלום וקם ללכת לבית הכנסת לתפילת שחרית של יום כיפור, וחוזר הביתה למנוחה עד שיגיע זמן תפילת מנחה.
ואו אז, פתאום דפיקות בדלת. אני קם לפתוח ואז עומד בפתח אדם ומציג את עצמו ומוסר לי נייר, ואומר זה צו 8 לעובדיה קימה, צריך להעביר לו מהר את הצו.
עובדיה לא ישן איתנו, אבל ידעתי שהוא ישן בשכונת המושבה הגרמנית אצל קרובי משפחה, יחד עם רעייתו פרלה, שהייתה בהריון מתקדם.
בעודי מקיים את בקשתו של אבי, יצאתי החוצה עם הצו 8 לעבר הכביש שבדרך כלל לא נוסעות שם מכוניות ביום כיפור, לנסות את מזלי, שאולי יעבור שם איזה רכב. והנה, מתקרבת לעברי חיפושית כתומה.
אני מנפנף עם הצו 8, ואז הנהג שואל לאן ואני עונה יש לי ביד צו 8 לאח שלי, והוא צריך להיות במושבה הגרמנית.
'עלה' הוא אמר, והסיע אותי עד לשם.
אני יורד מהאוטו ורואה לפני אוטובוס, והרבה חיילים שעולים לתוכו, ואז אני רואה גם את עובדיה עם פרלה, ואני מוסר לו את הצו 8.
'תשמור לי על פרלה' הוא ביקש, והתקדם לעבר אותו האוטובוס.
מאז לא ראיתי יותר את אחי עובדיה.
הוא נהרג ביום השלישי של הלחימה ברמת הגולן.