יום כיפור שנת 73', אני בן 15 עם אמא ואחי הקטן, אבא (תא"ל מוטק'ה צפורי) בבית הכנסת והטלפון מצלצל.

פעם ראשונה בחיים שצלצל טלפון אצלנו בבית ביום כיפור, ואמא אומרת לי להרים אותו, כי היא לא נוגעת בטלפון ביום כיפור.

אני מרים את הטלפון וקול מאוד כיף שואל אותי "מי זה".

"גידי" - אני עונה

"גידי" אומר לי הדובר, "מדבר טליק איפה אבא".

"אבא בבית כנסת" אני עונה.

"אז תקשיב", אומר לי טליק "תרוץ לבית הכנסת תוציא את אבא ותאמר לו שטליק אמר שיגיע מיד למטכ"ל, הבנת?".

"כן", אני עונה.

"אז תאמר לי מה אתה צריך לעשות"

אני חוזר על דבריו, מקבל אישור ורץ לבית הכנסת, שם עומד אבא עטוף טלית ומתפלל.

אני חצי לוחש חצי אומר לו, והוא חוטף את תיק הטלית, מקפל אותה פנימה ורץ הביתה - כשאין לי שום סיכוי בכלל להשיג אותו.

עד שאני מגיע הביתה אבא כבר במדים רץ לרכב ונוסע.

כשעתיים אחר כך פולחת הצפירה את האוויר - פרצה מלחמת יום הכיפורים.

אבא קיבל מינוי חירום כקצין שריון ראשי, וכל השאר היסטוריה.