1973, יום שבת, 14.00 בצוהריים ואני חיילת בחופשה בביתי הקיבוצי אשר בעמק המעיינות (אז היה עוד נקרא- עמק בית שאן).

ההורים שלנו בשליחות בפריז מטעם המדינה, אחי הבכור עודד, סמ"פ בגדוד 53 שהיה אמור להגיע לסופ"ש הביתה, נמצא בכוננות עם חייליו.

אני, פעם ראשונה בחיי, מחליטה לצום ביום כיפור.

בדיוק בשעה זו, הקריטית בחיינו, "נשברת" מהצום לוקחת ביס מתפוח עץ ירוק וחמצמץ.

נשמעת לפתע אזעקה קורעת אוזניים בתוך השקט המוחלט של יום הכיפורים.

נאמר ברדיו שפרצה התקפה גדולה, משולבת של צבאות סוריה ומצרים, על ישראל.

למחרת, אני עולה עם מדים לצפון, לכיוון הבסיס שבו שרתתי - נפח.

לא נותנים לבנות לעבור את ראש פינה ושם אני נשארת. עוזרת להכין חביתות בקיוסק קטן ומאולתר עבור החיילים הרבים וגם אזרחים, שעולים יורדים מהרמה.

אני מזועזעת לראות מראות שבחיי לא ראיתי, טנדרים עם גופות חיילים המבצבצות מתוכם יורדים לכיוון המרכז.

כולם, גם אני, בהלם. הורי רחוקים, אחי למעלה לוחם.

ביום השלישי למלחמה, עודד נפצע, מוטס לרמב"ם ואני רצה לשם אחריו, כשהלב שלי דופק ודואגת.

נכנס רסיס של קטיושה לריאה שלו ולאחר פעולת חירום בשדה הקרב, של ניקוז הנוזלים אשר הצטברו בריאה, הוא עבר ניתוח בבית החולים להוצאת הרסיס.

מיטב חבריו של אחי נהרגו בקרבות הבלימה על הרמה.

הוא פיקד באומץ לב, תושיה ומקצועיות - ועל כך קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל מוטה גור.

עודד אחי נפגע גם בנפשו והיה פוסט טראומטי כל חייו.

סבל סבל גדול מאד ולא נרפא לעולם. נפטר בגיל 60, בודד, ערירי בחדרו שבקיבוץ.

לאחר 10 שנים ממועד מותו, הוכר כחלל צה"ל שנפטר עקב הפציעה שלו במלחמה.

יהיה זכרו מבורך לנצח ורשום בתולדות ישראל.