ערב סוכות, ארבעה ימים מפרוץ המלחמה. הייתי חובש בבית חולים שדה 294.

לאחר שבמשך 4 ימים הזדנבנו מאחורי הכוחות והגשנו טיפול רפואי מבלי לפרוס את בית החולים, הגענו לרומני שבצפון סיני, במרחק מה מהתעלה, ושם פרסנו את בית החולים פריסה מלאה.

בית החולים מורכב בעיקר מאוהל מרכזי מוארך – כ-30 מטר אורך.

הקמנו את האוהל ופרסנו בו את הציוד. חשבנו שהיות ועל האוהל מסומנים מגיני דוד באדום על רקע לבן, לא נהיה יעד מועדף.

בכל זאת חפרנו מחוץ לאוהל שוחות אישיות, למקרה של התקפה אווירית.

שעת אחר הצוהריים, ערב חג סוכות, התחלנו להרהר איך נוכל לערוך ארוחת חג.

כמה מהחבר'ה הקימו סוכה מאולתרת והייתה שעה של רוגע, אחרי שבמשך ארבעה ימים היינו בתנועה רצופה.

פתאום מישהו צעק "מיגים", הבטנו לשמים וראינו זוג מטוסי מיג עפים מעלינו.

המיגים ביצעו פנייה ואחד מהם מתחיל לצלול לעברנו. כולנו זינקנו לתוך השוחות האישיות שחפרנו.

שכבתי שם עם ידי על ראשי, מנסה מזווית עיני לראות את המיג. הצלחתי לראות את פני הטייס בתוך המיג שצולל לעברנו, ורגע לאחר מכן - טיל עף בדיוק לפני האוהל.

צרור של מקלע פגע לאורך האוהל, ואני ניסיתי להמר אם יפגע בנו או יחטיא.

טיל שני פגע בקצה השני של האוהל.

כל הסיפור ארך דקות אחדות, ובסופו שני חברים נפגעו פגיעות לא קלות מהצרור.