"...נעמדת ליד המיטה ויורה צרור ארוך ארוך של שמות. אורי נהרג, ואבי נהרג, ואייל נהרג, וזה וזה וזה וזה והצרור לא ניגמר."

ביום השני ללחימה אני נפצע באורח בינוני.

עם החוליה הטכנית אני מפנה עצמי לתאג"ד במסעדה, התאג"ד איננו. אנחנו לוקחים ג'יפ, מעמיסים עליו עוד מספר פצועים, ונוסעים לנפח.

שם כבר אין איש.

מחליטים להתפנות לצפת. שם, לאחר ניתוח והתאוששות, אני רואה ביום שלמחרת ראש מציץ מהדלת.

אני מזהה את אבא של חברתי, גרשם לובובסקי. אחריו נכנסת סמדר חברתי, פקידת הלשכה של יאיר נפשי מג"ד 74, נעמדת ליד המיטה ויורה צרור ארוך ארוך של שמות.

אורי נהרג, ואבי נהרג, ואייל נהרג, וזה וזה וזה וזה והצרור לא ניגמר.

אני שואל אותה ומה עם יוסי ספיר חברי, והיא אינה משיבה ונעלמת ואני נותר עם השמות לבד.

כמובן שלימים אני יודע שיוסי ספיר, קמב"ץ 53, נהרג ואחיו סא"ל דן ספיר נהרג גם הוא.

יהי זכרם של חברי הרבים שלא שבו מהמלחמה הקשה ההיא נצור בליבי לעד.

בתמונה יוסי ספיר ז״ל מימין, אמנון גדעון יבדל״א משמאל ואנוכי במרכז, בסיום תרגיל חטיבה 188 חודש וחצי לפני המלחמה.