"ראינו מולנו טנק סורי נטוש. פתאום יצאו ממנו שני חיילים סורים והרימו ידיים למרות שהיו עם נשק."

יש לי הרבה זכרונות מהמלחמה.

אחד מהם הוא כשאני וחייל מהיחידה (סולחה אליאס) היינו במרום גולן בדרך לקונטרה, ראינו מולנו טנק סורי נטוש.

פתאום יצאו ממנו שני חיילים סורים והרימו ידיים למרות שהיו עם נשק.

אני דובר ערבית ודיברתי אליהם, אמרתי להם "אל תפחדו, אנחנו לא נפגע בכם ובסוף נשחרר אתכם".

הם רצו אלי ונישקו את ידיי ואמרו לי בערבית שאלוהים ישמור אותך.

הם ביקשו מים כי היו מיובשים, נתתי לאחד מהם גלון מים, הוא שתה והחייל שהיה איתו בטנק לקח ממנו בכוח את המים ושתה גם. העברנו אותם למפקד היחידה.

בהמשך, כשהחיילים הסורים ראו שלא פוגעים בשבויים, התחילו לצאת מהטנקים שלהם עם ידיים מורמות ונסענו עם ג'יפים לאסוף אותם.

ריכזנו אותם ביחידה, היו כ-20 חיילים סורים.

המפקד שלי, אלי פנגס, שאל מי דובר ערבית וביקש ממני להגיד להם שלא נפגע בהם.

אמרתי להם "אל תפחדו, לא נפגע בכם ונשחרר אתם לביתכם". שוב הם הגיעו אלי לנשק את ידיי. העברנו אותם בטנדר ויליס לטבריה ששם היו כל השבויים.

עוד זיכרון:

לקראת סוף המלחמה, בדרכנו לקונטרה - 28 ק"מ מדמשק, התחילו הפגזות מהמוצב הסורי במשך 20 דקות ללא הפסקה.

נשכבנו על הרצפה עם ידיים על הראש, עד שהגיע חיל האוויר והפגיז את העמדות הסוריות.

קמתי וראיתי שהמצח שלי מדמם, שאלתי חייל שהיה לידי "מה יש לי במצח?".

הוא הסתכל עליי חיוור ולא הצליח לדבר מרוב ההלם, ניסיתי להרגיע אותו. למזלי הדימום נבע משבב ששרט לי את המצח, אך לא חדר פנימה.

כשהגענו לקונטרה נכנסנו לבתים ובשעה 2:00 קיבלנו הוראה לפנות את המבנים כי מתכננים להפגיז אותנו.