אסנת נחשון
הייתי חיילת שטיפלה בפצועים בבית חולים זיו בצפת. שרתתי בחטיבה 188 שיריון ברמת הגולן.
המראות היו קשים ביותר: פצועים ללא רגלים, שרופים, צעקות, בכיות והכאוס שהיה שם היה נורא.
ריחות הדם והשתן, מראות הפצועים שהולכים לניתוחים עם רגליים וחוזרים חסרי גפיים.
צעקות הפצועים: "אמא אמא, מה קרה לי ולמה זה קרה לי", מלווים אותי עד היום וגם הריחות.
הטיפול בפצועים כלל הבאת כלים לעשיית צרכים, החלפת תחבושות וגאזה לשרופים, החלפת תחתונים, רחצה ועוד.
טיפלתי בהם במחלקה אורטופדית, שרובם גם היו ממוסמרים עם מסמרים שתקועים בהם בכל המקומות בגוף.
הייתי חיילת בת 18 שפונתה מרמת הגולן, ואף אחד לא חיפש אחריה.
למזלי, כשהחבר שלי נפצע, הגעתי לבית החולים לטפל בו ובפצועים אחרים ללא כל הכשרה וידע. ראו חיילת ואמרו יאללה לעבודה לכי לפה, לשם ותתחילי לעבוד. היה כאוס נורא.
רופאים ואחיות רצו מפה לשם, כשכל הזמן מסוקים יורדים ופולטים פצועים קשה. ללא שינה ובקושי אוכל - מהבקר עד הערב.
המראות השפיעו עליי, וכיום אני סובלת מפוסט טראומה והוכרתי כנכת צה"ל לפני 7 שנים.
אני נמצאת גם בבית הלוחם באפקה תל אביב.