אל תא המפקד שמיים יפיפיים.

יום ראשון 7.10.73, חמש וחצי בבוקר.

בצומת כפר נחום ירדנו מכביש טבריה/ראש פינה ופנינו אל הכביש העובר בצפונה של הכינרת לכיוון רמת הגולן.

השמים שמעל הרי הגולן שהתגלו לעינינו באור השחר היו בצבע כחול יפיפייה. "איזה יופי של שמיים", אמרתי מוקסם בקשר הפנים.

איש מאנשי הצוות לא ענה.

טור הטנקים חצה את הירדן ועצר על הכביש.

"היכון לירי" נשמעה הפקודה, תדהמה, כאן, מצפון לכינרת להתכונן לקרב?

הפעולות אוטומטיות, כולם מלבד המפקדים, סוגרים המדפים, אני סוגר את מדפי הנהג ונועל את הבריחים בעזרת פטיש שנמצא בכל תא נהג.

הטען פותח את הסדן ומכניס אל בית הבליעה פגז ומזין את המקלע המקביל בסרט פעולה.

הסרט במקלע המפקד לא מוזן, מכיוון שאין מקלע מפקד, לא היו מספיק מקלעים בימ"ח.

קני הטנקים, במעין ריקוד איטי, הופנו לסירוגין לשמאל ולימין.

מתחילים לנוע בשורה ולטפס בכביש העולה לרמת הגולן (כביש יהודיה) דממה מתוחה בטנק, איש אינו אומר דבר, חולפים על פני "החווה של קצ'ה" עוברים את קו הרכס ולפתע הכול משתנה.

רשת הקשר מתמלאת בפקודות וצעקות, כל השטח מלא בטנקים סורים, פקודות בקשר הפנים לאנשי הצוות קדימה, שמאלה, ימינה, אש מתערבבות עם קשר החוץ, טנק לידי נפגע בחזית דלק מתחיל לזרום ממנו.

פצצת נפלם מתפוצצת בלהבה אדירה לפני הטנק שממלאת את האפיסקופים, זה מטוס שלנו אומר מישהו בקשר.

לאחר כשעתיים אני חש בחבטה בטנק ועשן מתחיל למלא את תא הנהג, פתחתי את המדפים ויצאתי, מגן התותח (עשוי מברזנט) ורשת ההסוואה בערו, עליתי לצריח, תא המפקד היה ריק שני אנשי הצוות ישבו בתאים.

היכן גבי? (המפקד) נפצע ופינה את עצמו.

תנו לי את כפפות האסבסט, קרעתי את הברזנט הבוער, זרקתי את רשת ההסוואה וכיביתי בעזרת ג'ריקן מים, את שארית השריפה, מסביב המשיך הקרב.

מה עושים עכשיו, התייעצנו בנינו והחלטנו שאנו חייבים להמשיך להילחם עם כולם.

חנן (התותחן) שהיה גם מט"ק בהכשרתו, (גם הטען עבר קורס מט"קים) יהיה המפקד, ובשעת הצורך ירד אל מושב התותחן וירה.

בכדי להוסיף לבעיות שלנו, התברר שקשר החוץ נפגע וכן שאין למפקד משקפת מכיוון שהמפקד שנפצע, לקח אותה אתו.

המשכנו כך כמה שעות כשמידי פעם אנו יורים ויתכן שגם פוגעים, עד אשר הבחנו בטנק שלנו שנפגע ואחד מאנשי הצוות נמלט ממנו בריצה לכיווננו, כשהגיע אלינו, השקנו אותו במים, נתנו לו להירגע קמעא ושאלנו שאלה אחת בלבד, מה תפקידו, נהג ענה.

היכנס אל תא הנהג!

עכשיו יש לנו צוות מלא.

נשארה רק שאלה "קטנה" מי יהיה המפקד.

כאמור שני אנשי הצוות בניגוד אלי היו מט"קים בהכשרתם, בנוסף לא היה לי שום ידע כטען ובוודאי לא כתותחן ויתרה מכך, מעולם לא הייתי בצריח בזמן ירי, בקיצור, כל החסרונות.

כברירת מחדל מושכלת החלטנו שאני אהיה המפקד וכך, ללא כל ידע מוקדם, ללא קשר חוץ, וללא משקפת התחלתי את "הקריירה" שלי כמט"ק.

הצטרפנו אל יתר הכוח וניהלנו חילופי אש כשאני נותן פקודות אש מסודרות כפי שלמדתי אותן משמיעה בשנותיי כנהג.

בשעת הדמדומים שכחה האש, ישבתי בתאי ואכלתי את ארוחתי הראשונה מאז גיוסי - מציות עם סרדינים.

בעודי אוכל צפיתי ברביעיית סקייהוק מפציצים את הכוח הסורי שמצפון לנו, המטוסים היו צוללים מגובה רב, מבצעים לולאה כלפי מעלה ואזי משליחים מגחונם את הפצצות.

כל גיחה כזאת לוותה במאות נקודות כסופות שהפכו לעננת עשן קטנה על רקע השמים המאפירים אט אט.

לשמחתי אף מטוס לא נפגע. החושך ירד, התכנסנו לחניון לילה לתדלוק והתחמשות.

הסתיים יום הלחימה הראשון שלי כמט"ק.

הערות: למרות חוסר ניסיוני כמט"ק, היה לי ניסיון עשיר בתא המפקד כמדריך נהיגה בנט"ר לאחר המלחמה מפאת מחסור בקצינים הציעה לי המג"ד להתמנות למפקד מחלקה, בצניעות לא אופיינית, דחיתי את ההצעה ואמרתי שיש טובים ממני.

באותה תקופה, הדרכתי בקורס מפקדי טנקים גם כן מפאת מחסור במפקדים שארגנה החטיבה. מה קרה לצוות של הנהג שהגיע אלינו, כאמור לא שאלנו אותו, ביום שלישי עברתי לטנק אחר ויותר לא פגשתי אותו ואפילו אינני זוכר את שמו וכנראה לא אדע לעולם.

במבט לאחור אני חש אי נוחות מכך שלא שאלנו אותו מה קרה לו ופקדנו עליו להיכנס אל תא הנהג. גם את שמו של הטען אינני זוכר את חנן (התותחן) פגשתי בסגירת מעגל מטורפת למדי שעליה אספר בפעם אחרת. אנו בקשר עד היום.