"לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר"

השמים נפתחו, יום חמישי 11.10.73 שעת חצות.

הטנק שעליו ירינו לפני מספר דקות עדיין בער, יום ארוך וגדוש אירועים עבר עלי, רק הבוקר שנראה רחוק.

התמודדתי עם סירוב של צוות להילחם, הצטרפתי לגדוד חדש שלא הכרתי, אחר הצוהריים השתתפתי בהבקעה לתוך סוריה.

שרדתי מטחי RPG ופגיעה בטנק, ורק כמה דקות קודם לכן פגענו בטנק שעדיין בער. אל הטנק הגיעו שני חיילים: "אנחנו מהצנחנים, נשמור על הטנק ואתם תשנו".

למרות שכבר כמה לילות כמעט ולא עצמתי עין התקשיתי להירדם, שוחחנו וכדרכם של ישראלים החלפנו מידע.

מהיכן אתם? מקיבוץ א' ומקיבוץ ב', ומהיכן אתה, משפיים.

משפיים?! נמצא איתנו מישהו משפיים, דודי ברנצ'וק (היום נוקד).

נשמתי נעתקה, עד אותו רגע במשך 6 ימים עסקתי בהישרדות, מלבד משלוח הודעה אחת לאשתי לא התפניתי לחשוב על אשתי, על אבי על חברי, על אנשי הצוות שעזבתי ועל כל מה שקורה מסביב.

לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר.

גדלנו יחד, מבית התינוקות עבור לגן הילדים ובית הספר והבגרות - עבדנו יחד בכותנה, שכנים קרובים, ידידים בלב ובנפש.

חשתי "שהשמים נפתחים", תחושת אושר בל תתואר הציפה אותי. החיים ממשיכים !

"היכן הוא, תביאו אותו אלי", זעקתי.

"הוא עלה על טנק אחר", ענו.

אי אפשר היה לרדת מהטנק בכדי למצוא אותו, כל מי שהיה יורד היה מסתכן בירי.

שני לילות לאחר מכן, הגיעו אלי אותם שני צנחנים. היכן דודי? הלך לטנק אחר.

הערות והשלמות: דוד ברנצ'וק (נוקד) הוא החבר שאותו לקחתי בצהרי יום כיפור להדריך על קטפות הכותנה. לקח לנו למעלה מחודשיים עד שנפגשנו לראשונה מאז יום הכיפורים, הפלוגה ישבה בתוך חדר ב"מובלעת הסורית" לשיחה עם המח"ט אורי אור ("התגלגלתי" בהמשך לחטיבה 679 וגם על כך יש סיפור).

דרך החלון אני רואה חבורה של חיילים משפיים וביניהם דודי, התנצלתי בפני אורי ואמרתי לו שיש דברים חשובים יותר (אורי כמו אורי הבין) ויצאתי, שמחה אדירה.

כשנרגענו, התחלנו לברר ולהצליב פרטים. התברר לנו שמפקד הזחל"ם שאליו הורדתי את הצוות שנפגע ביום ההבקעה היה דודי.

שלושה לילות לאחר שאותם שני צנחנים הגיעו אלי בפעם השנייה, דודי הצליח להגיע אל הטנק שלי, לא הייתי עליו.

כמה שעות קודם לכן, בשעות אחר הצוהריים, נפגעתי ופוניתי אל בית החולים בצפת.

התמונה המצורפת: פורים בפעוטון – דודי משמאל ואני מימין.