יום הכיפורים ופתאום אבא שלי מגיע מבית הכנסת.

"פרצה מלחמה", הוא אומר, "גייסו אותי".

אמא הכינה לאבא תיק שלמעשה כבר היה מוכן כי אבא חזר מהמילואים לכיפור, ואז התחילה "טרפת".

חיילים מתרוצצים ברחוב ושואלים היכן גר פלוני ואלמוני, וסבתא התחילה לחלק לחיילים מים ושקית עם עוגיות.

כעבור שעה קלה פתחו בבית הספר בשכונה מרכז גיוס, וחיילים ואנשי מילואים החלו להגיע לשם.

סבתא שלחה אותי עם מגשים של תה ועוגיות שהכינו לצאת הצום.

סבתא אמרה: "הם צריכים את זה יותר מאיתנו". מצאתי עצמי הולכת ובאה עם מגשים.

אחרי כמה ימים הודיעו כי דודי אלי נעדר עם עוד שני חיילים. הוא היה במוצב החרמון.

סבא ישב וקרא תהילים, והשעות עברו והגיעו ידיעות על חייל שבוי וחייל הרוג, ועל אלי לא שמענו.

פחד אחז בי, כי אלי היה דודי האהוב, אבל הסוף טוב. אלי חזר.

דודי אלברטו איבד שמיעה באוזן אחת, ואבא חזר ובתיק היתה קופסת העוגיות שאמא שלחה לו כדי שישבור את הצום. אבל אבא המשיך לצום ולא אכל מן המגדנות.

זהו זכרוני מן המלחמה.

יש עוד סיפורים כילדה, היתה זמרת שקיללה בשידור והיו צרכים להשתיק את הרמקולים.