במוצאי שבת, ביום כיפור, קיבלנו פקודה להתגייס ולהגיע על שרשראות לתעלה.

לקראת הגיענו לבלוזה ראינו את הטנקים שלנו שרופים. הלם!

ביום ראשון נהרג דוד רומנו ז"ל במרדף אחרי חיילי קומנדו מצריים. לאחר מכן, בקרבות הבלימה עד לגשר - חצינו תחת הפגזות כבדות. ואז לחמנו בקרבות באפריקה, עד למבואות העיר סואץ, וכאן התחיל הגיהנום.

מחלקתנו, מחלקת מרגמות, פירקה את המרגמות והפכה את הזחל"מים לאמבולנסים, כשתפקידנו לחלץ פצועים מהתופת. נכנסנו, העמסנו פצועים, פינינו לתאג"ד, ושוב נכנסנו. הכל תחת אש נוראית.

סה"כ חילצנו עשרות פצועים. בשעה 16:00 קיבלנו פקודה לצאת. בדרך החוצה נדב, שהיה בזחל"ם שלפניי, נורה בראשו ונהרג במקום. ההרוג האחרון במלחמה.

נדב היה מגיבורי המחלקה, הוא לא ידע פחד מהו. לדעתנו הוא גם הפיל מטוס באזור הגשר.

היה אהוב על כולנו, חבר של כולם. נדב השאיר אחריו הורים, אח, אחות ואישה נפלאה בהריון, וילד קטן.

וריו הנציחו את זכרות בהקמת 15 ספריות על שמו. חבריו למחלקה נפגשים מידי שנה וזוכרים.

נזכור ולא נשכח.

במהלך המלחמה תרמנו חלק בקרבות רבים, נפצעו ונהרגו חברים רבים מהגדוד. קצרה היריעה.

רוצים שלום.