סיפור של 3 ימים מקופל בכמה שורות על גבי קלף "עיטור המופת" של כוח חרמ"ש בפיקודו של דב לוצקי.

המלחמה תפסה אותי, מאיר שרוני, נער בן 18 ו- 11 חודשים מחיפה, כשאני אחרי שלב מקצועות בבסיס השריון ג'וליס ויושב וממתין במחנה נתן ע"י באר שבע למובילים שייקחו אותנו לרמת הגולן.

בדרך עוד מספיקים להירגם באבנים בלוד (נסיעה ביום הכיפורים).

לרמת הגולן הגענו בשעה 12:00 והתחלנו לדפן את הנגמ"שים בשקי חול.

צוותתי למחלקת החרמ"ש שמפקדה היה המ"מ שלי, סג"ם דב לוצקי, וייתר הצוות המ"כים וסמל המחלקה שלי.

בשעה 14:00 החלה המלחמה בהרעשה כבדה של ארטילריה ומטוסי קרב סוריים לאורך כל הגזרה.

מיד יצאנו לשטחי הקרב ועסקנו בפינוי פצועים של סיירת חטיבה 7, שנקלעו למארב דמים, ופינינו אותם לתאג"ד.

לאחר מכן עסקנו בעזרה לכוחות שנלחמו בקרב ההרואי ב"עמק הבכא" בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני, שעליו סופר ועוד יסופר רבות.

ביום ה- 11.10.73 הצטרפנו (מחלקת החרמ"ש בפיקודו של סג"ם דב לוצקי) לגדוד הטנקים 77, שפרץ לשטח סוריה וכבש את מה שנקרא לימים המובלעת הסורית.

ביום ה-21.10.73 תקפו הסורים את המובלעת הכבושה, במטרה להשיבה לשליטתם.

אנחנו נשלחנו ע"י המג"ד אביגדור קהלני ל"תל מרעי", הלוא היא גבעה 127 במפה, הנקודה הגבוהה והקדמית ביותר במובלעת בכדי שנשמש כוח תצפית קדמי וקיבלנו בקשר את שם הקוד "אגס".

התל הופגז קשות ובמדויק, והיו רגעים שמרוב עשן לא ראינו את הנגמ"ש השני, אך נשארנו בעמדות והמשכנו לדווח על תנועות הסורים. הודות לכך אפשר היה לתכנן את קרבות הבלימה.

היו רגעים שהתכנסנו בתא הלוחמים וחיכינו למוות.

פגז קטיושה פגע בצדו של הנגמ"ש וגרם נזק למערכת הזחלים, ריח אבק שריפה מילא את חלל הנגמ"ש - הרחנו את המוות.

עם רדת ליל ירדנו לאחור, על מנת לתקן את הזחלים, בנסיעה מסוכנת ובזווית תלולה בעזרת "אורות חתול", כאשר המפקד מנווט אותי מאחר ולא ראיתי דבר מבעד לפריסקופים.

עם שחר קיבלנו פקודה לשוב אל התל, שהיה אפוף עשן, בכדי למנוע מהסורים לכבוש אותו. הבטן התהפכה, אך לפקודה חייבים לציית.

במשך 3 ימים ו- 3 לילות ישבנו, כוח קטן על התל, ומדווחים על תנועות הסורים ומאפשרים לארטילריה שלנו "לחגוג" ולהשמיד עשרות טנקים ושיירות אספקה ותחמושת סוריים.

חשיבותו של תל מרעי הייתה רבה ומי ששלט בתל - שלט על זירת הקרב.

על פועלו תחת אש כבדה ודיווחים על תנועות האויב וסיוע בהצלחת הקרב, עוטר סג"ם דב לוצקי בעיטור המופת.

זיכרון זה נכתב לזכרו של סרן דב לוצקי שהלך לעולמו בשנת 2016 לאחר מחלה קשה - יהי זכרו ברוך.