"...הורו לי שבכל פעם שנגיע למחסום, שאוריד את הראש ואתחבא, שלא יגלו שיש חיילת ברכב, מכיוון שאסור היה לחיילות לעלות לרמה בה מתחוללת מלחמה אדירה"

הייתי חיילת בחטיבה מרחבית 820, פקידת אפסנאות והנדסה.

ביום כיפור נשארתי בבסיס.

בשעה 10:00 בבוקר הודיעו לנו שכל החיילות יורדות לראש פינה, ושהפעם זה רציני.

כשהגענו לבסיס בראש פינה, מיד ישבנו ליד מכונת כתיבה והתחלנו לגייס מילומניקים וגם את המכוניות שלהם בצו 8.

בשעה 13:00 התחילו הפגזות מאד חזקות ואזעקה, ומיד ירדנו למחסן התת קרקעי ששם איפסנו את תפוחי האדמה.

אני נבהלתי בתחילה... ואז לאחר חצי שעה חזרנו שוב לגייס.

בצאת הצום, חילקו לנו תה עם עוגיות פתי בר.

בהמשך נשארנו בראש פינה, ואז פגשתי את חברי הקיבוץ שלי שהגיעו למילואים, והם סיפרו שאבנר גולדשמיט ז''ל, נהרג ושלא אספר לאף אחד מחולתה, אם אסע לשם.

לאחר שבועיים במלחמה, שלא ידענו מה קורה למעלה ברמת הגולן, גיליתי שבכל יומיים נוסע רכב שמביא דואר לבסיסים ברמה.

ביקשתי מהנהג ומהמלווה (שלא הכרתי), להתלוות אליהם.

הם הסכימו והורו לי שבכל פעם שנגיע למחסום, שאוריד את הראש ואתחבא, שלא יגלו שיש חיילת ברכב, מכיוון שאסור היה לחיילות לעלות לרמה בה מתחוללת מלחמה אדירה, עם טנקים שנכנסו ועם פגזים מתפוצצים. ואכן הגענו לבסיסים.

בדרך, לאחר שעברנו את נפח, בדרכנו להר הכי גבוה, עצרו בצד.

היו פיצוצים וראינו טנק שרוף בשדה.

הדוורים ירדו מהרכב ורצו לכיון הטנק, בעודי צועקת להם שיזהרו שלא יעלו על מוקש.

בעודם שם, הבטתי סביבי וראיתי שני חיילים סורים מתים, נפוחים ומלאי זבובים. הבטתי בהם וזה היה מראה לא קל.

כשהגענו להר, החלו פגזים לכיוון והיינו חייבים לצאת מהרכב. כשראה הקצין אותי, הוא נבהל וצרח אל הדוורים: "מה היא עושה פה?".

לאחר שפסקו ההפגזות מיד ירדנו מההר התלול... חזרתי לראש פינה, נפעמת ומלאת חוויות שלא אשכח לעולם.

מירי דרורי חולתה