מלחמת יום כיפור. לפני פרוץ המלחמה הייתי בן 26, נשוי ואב לילדה בת שנה.

הייתי סטודנט לכלכלה ונקבעה לי בחינה יום לאחר ראש השנה.

הגשתי בקשה לוולת"ם, לכן גויסתי ביום ראשון לאחר החג - בשבוע שבסופו יחול יום כיפור.

שנה לפני זה הגדוד היה בקו, לכן הכרתי טוב את שגרת המוצבים. נסענו באוטובוס שחילק אותנו בין המוצבים.

באחת העצירות, עליתי לעמדת התצפית שבה היה מאיר וייזל מפקד פלוגה א'. הסתכלתי מעבר לתעלה, בצד המצרי הסתובבו מאות חיילים.

הדבר הדהים אותי. שנה לפני כן בקושי ראינו חייל אחד.

אמרתי למאיר "זאת מלחמה", הוא ענה לי "זה תרגיל. בשבוע הבא כולם יחזרו".

הגעתי לליטוף א', השגרה הייתה מתישה. כל מספר שעות הפיקוד היה מטיל עלינו משימות חדשות. ה

גדלת מספר השומרים, איוש עמדות המא"ג לירי על מטוסי אויב וכו'. במשך כל היום והלילה היינו בפעילות ולא הצלחנו לנוח או לישון.

אני זוכר שאמרתי לגדי שהפיקוד מנסה להביא אותנו למצב שלא נוכל לתפקד באם תפרוץ מלחמה.

ביום רביעי שלח אותי גדי לליטוף ב', בתור מפקד המוצב.

במוצב היו מלבדי שני חיילים של הפלוגה, ושני סמלי מודיעין סדירים. המוצב היה מוצב יום: היינו באים בבוקר וחוזרים עם ערב לליטוף א'. ליטוף ב' היה שונה ממוצב רגיל. כל החלק הפנימי שלו גולח, ונותרו בו רק התעלה ההיקפית החיצונית והבונקר המרכזי שהיה מכוסה בגדר.

החיילים סיפרו לי שהצליחו למצוא כניסה לבונקר ביום רביעי בבוקר. כשהייתי בתצפית, הגיע לתצפית מולנו מפקד גבוה שנראה לי כמפקד הגדוד. עלו עמו עוד 4 קצינים, כנראה מפקדי פלוגות. הוא נתן להם תדריך קצר לאחר מכן, בחן בנפרד כל מ"פ.

המג"ד התנהג לקצינים הכפופים אליו בצורה אלימה ביותר, צעק עליהם והרביץ להם אם תשובותיהם לא מצאו חן בעיניו.

היינו בטוחים שמתקיימת קבוצת פקודות לכיבוש ליטוף ב'.

דיווחנו על כך, אך לא הייתה התייחסות רצינית.

ביום כיפור עצמו, בשעה 11 בערך, קראו לי שני סמלי המודיעין לעלות לתצפית והראו לי כי המצרים הורידו את רשתות ההסוואה מהטילים נגד המטוסים.

הם שמחו מאוד, רקדו איתי והתגאו שהצליחו לצלם את הטילים בצורה טובה.

צחוק הגורל היה כי זה הסימן הברור ביותר כי גורלנו נחרץ, ואנו הולכים למלחמה איומה שאינינו מוכנים לה, וכל זה גרם להם לשמחה כה גדולה.

אני מודה שגם אני לא הבנתי שאנחנו הולכים למלחמה.

בשעה אחת וחצי צלצל אליי גדי רשף מפקד הפלוגה והודיע לי שיש חשש ממתקפה מצרית.

הוא פקד עליי להכניס את המוצב לכוננות ספיגה (כלומר להפגזה קרובה).

כל החיילים נכנסו לבונקר, ואני התמקמתי בעמדת השער כי חשבתי שהמצרים יבואו לתקוף אותנו מאחור, כמו שעשינו בתל פאחר.

בעשרה לשתיים ראיתי את אחד החיילים מסתובב במוצב.

שאלתי אותו "מה אתה עושה?", הוא אמר שהוא מחפש כובע פלדה.

אמרתי לו "תיכנס מיד לבונקר", הוא לעג לי ואמר לי שזה סתם תרגיל ועובדים עלינו.

באותו רגע ראיתי את הבזקי הפגזים מתקרבים אלינו מדרום.

צעקתי עליו להסתתר והוא נכנס מיד לבונקר. תוך שניות ההפגזה הייתה עלינו. קפצתי כל עוד רוחי בי לתוך השפנייה. הרגשתי כאילו אנחנו ברעידת אדמה. הרעש היה מחריד. כל המוצב היה אפוף עשן ואבק. נ

כנסתי להלם. לא ידעתי מה לעשות, אז אמרתי לעצמי "אתה חייב להשתלט על עצמך".

חשבתי שעכשיו שתי האחיות יהיו אלמנות. אחותה הגדולה של אשתי יפה הייתה נשואה להרצי הלוי שנהרג בקרב בירושלים במלחמת ששת הימים.

לאחר המלחמה נולד לאחיו שלמה בן שנקרא על שמו הרצי הלוי, שהוא הרמטכ"ל הנוכחי.

היה לי בראש את תסריט הקרב בתל פאחר בסוף הקרב, תקפנו את המוצב מאחור והרגנו כל מי שהיה בתעלות ובבונקרים.

ידעתי שאם לא אצא ואלחם, המצרים ישחטו אותי בתוך השפנייה. הצלחתי להשתלט על עצמי, וברגע של שקט מהפגזה קפצתי החוצה.

הכנסתי את העוזי ואת המיקרופון של מכשיר הקשר. המצרים השתלטו על הקשר והשמיעו שריקה גבוהה או קללות בערבית ובעברית ואת המשפט "אנו באים להרוג אותכם". אחרי כחצי שעה, ההפגזה פסקה והשתרר שקט. יצאתי מהשפנייה והתחלתי לסרוק את סביבות המוצב, לראות מצרים מתקרבים ולפגוע בהם.

לאחר מספר דקות שמעתי צעקות, הסתכלתי לאחור וראיתי חיילים נכנסים למוצב מצד התעלה. סובבתי את המא"ג לעברם ורציתי לירות בהם. אבל בשבריר של שנייה לפני הירי חשבתי שאולי אלו חיילים שלנו שבאו להציל אותנו, ולא יריתי.

החיילים המשיכו להיכנס למוצב, המפקדים עמדו מאחור, הרביצו להם וצעקו עליהם בערבית "אודחולו" - כנסו.

החיילים הראשונים נעצרו ולא התקדמו והצביעו אל פתח הבונקר.

תוך מספר שניות נוצרה דבוקה של כ-40-50 חיילים. ראיתי שהם לבושים בחאקי וכובעי הפלדה שלהם בצורת צלחת. בשלב הזה הייתי בטוח שאלו מצרים.

יריתי כמעט ארגז מא"ג שלם על הקבוצה הזו. נשמעו צעקות כאב ויללות, כולם הידרדרו למטה.

לא ראיתי אף אחד מהקבוצה הנ"ל, מלבד 3 חיילים שישבו כפופים בקצה הגבוה של המתלול והצביעו למטה אל פתח הבונקר. יריתי צרור קצר לעברם, פגעתי בשניים מהם. מיד התחלתי לצעוק כוננות פשיטה.

פקודה שאמורה לחיילי המוצב לצאת ולהתחיל להילחם, אך לא הייתה תגובה. חשבתי לרוץ עד פתח הבונקר שהיה מרוחק 60 מטר מעמדת השער. כל השטח הזה היה חשוף למצרים ותנועה בו הייתה משולה להתאבדות.

התקשרתי לליטוף א' ובקשתי את גדי המ"פ. הייתה שהות של כמה דקות, ומיכה גלעד הסמ"פ עלה מולי בקשר.

אמרתי לו שיותר מ-100 מצרים חדרו למוצב, ואני מבקש שישלח לי תגבורת.

מיכה אמר שהוא נלחם במצרים בתוך המוצב שלו, ושאנסה להסתדר לבד.

טענתי את המא"ג בשרשרת כדורים חדשה, כמה דקות לאחר מכן התחלתי לשמוע יריות שנשמעות כמו טיהור התעלה לעברי.

התעלה הימינית הקרובה אליי הייתה נמוכה מעמדת השער, שבה מדי פעם הייתי יכול לראות דמות חייל והייתי יורה עליו. התעלה השמאלית הייתה גבוהה מעמדת השער, לכן לא יכולתי לראות בה דבר. מדי פעם הייתי מטיל רימונים במקום שממנו שמעתי יריות.

קולות הירי בתעלות הלכו והתקרבו אלי.

בתחילה חשבתי להסתתר בשפנייה ולהציב את המא"ג בתעלה, לכיוון ההתקדמות הצפויה של המצריים, להוציא רק את האצבע וכך לירות בהם בלי שאני חשוף וכך לא אפגע.

אך מהר מאוד הגעתי למסקנה שלתוכנית הזו אין תוחלת וכמוה כהתאבדות.

מה יקרה אם יזרקו רימון או שיהיה לי מעצור בנשק? מה הסיכוי שלי נגד כל החיילים הרבים המצויים במוצב ומי יעזור לי אם אפגע?

החלטתי לנסות להגיע פיזית לליטוף א' ושם אבקש מגדי שייתן לי חיילים ועמם אחזור לליטוף ב' ואנסה להציל את 4 חיילי המוצב.

חמקתי מהמוצב דרך פרצה בגדר, והתחלתי לרוץ לכיוון ליטוף א'. באמצע הריצה ראיתי לפתע שלושה חיילים מצרים שוכבים על תלולית עפר ויורים על ליטוף א' נשכבתי על הבטן כדי שלא יבחינו בי, אך אחד מהם הבחין בי וסימן לשני האחרים לכיווני.

הם עברו לצד השני ושל התלולית הסתכלו עליי אך לא עשו דבר. זחלתי לאחור כדי להתרחק מהם, עד שנכנסתי לשטח מת לגביהם. וכך "נפרדנו כידידים".

בשלב זה החלטתי להעלות לנקודה גבוהה ולראות מה קורה בליטוף א'. המראה היה מחריד. כל הזמן היו יריות של התוקפים ש"תפרו" את המוצב. מליטוף עצמו לא נורתה אפילו ירייה אחת. אז הבנתי שאין לי שום סיכוי להגיע חי למוצב.

קרוב לוודאי שאפגע מאש של המצריים המקיפים את ליטוף, או מאש אנשינו בשלב הכניסה למוצב.

הייתי אובד עצות. ברגעים אלו הגיעו הטנקים.

הם נסעו במהירות עצומה לכיוון התעלה עולים לעמדות ירי, יורים פגז ונסוגים במהלך אחורי במהירות עצומה על מנת לא להיפגע. תוך כדי תנועה מפקדי הטנקים ירו עם המקלע במצריים שהיו מסביבם.

החלטתי כדי להקטין את הסיכון שאפגע מהם. להתקרב אליהם מהצד כאשר נעו קדימה, לנופף בעוזי על מנת שיזהו אותי כחייל ישראלי וכך עשיתי.

הטנק נעצר והמפקד סימן לי לרוץ אליו. באמצע הריצה הוא שינה את דעתו הורה לי לשכב ולחכות לו.

כאשר הטנק חזר מהירי הוא נעצר וסימן לי להעלות עליו. כאשר עליתי על הטנק הייתי מאושר, הנה ניצלתי, חיבקתי את המפקד וניסיתי לנשק אותו.

הוא דחף אותי ממנו ואמר לי שאין זה זמן למסיבות וצריך להמשיך להילחם. בשלב זה התחילה הפגזה של מרגמות על הטנקים. הטען קשר היה זורק את תרמילי הפגזים מהטנק החוצה.

ב-1 ההטלות הללו נפגע מרסיס בכתף, הפציעה לא הייתה קשה. אך הוא לא יכול היה להמשיך לתפקד. המפקד שהתברר לי שהוא מפקד הפלוגה. הודיע לי שאצטרך לתפקד כטען קשר וכך היה.

הטען הראה לי בעת סיבוב הצריח את סוגי הפגזים והסביר לי איך לטעון אותם, איך לפרוק אותם אחרי הירי ולזרוק את התרמיל החוצה.

טענתי פגז על פי פקודת המ"פ. עמדתי מאחורי התותח לקראת הירי. בשנייה האחרונה לפני הירי, עצר המפקד הסתכל עליי והתחיל לצעוק עליי למה אני עומד מאחורי התותח. האם אני רוצה להימחץ למוות מהרתע של התותח.

רק אז הבנתי את גודל הסכנה שהייתי חשוף אליה. כך ניצלו פעם נוספת.

בירי הפגז הבא, צרח המפקד אחורה אחורה. כאשר הבחין בטיל נ"ט שנע לעברנו. הטנק נפגע. אך בזכות המקצועיות שלו, הפגיעה הייתה קלה והצוות הצליח לכבות במהירות את האש שפרצה בטנק.

בשעה 6 בערב הייתה הפוגה בפעילות. הוצאנו את ראשנו וראינו מספר רב של זחל"מים מצריים שרופים. ולידם היו מוטלים מספר רב של גופות של חיילים מתים. המראה הזכיר את תמונות הניצחון במלחמת 6 הימים במדבר סיני.

רק אז סיפר לי המ"פ שאנו נמצאים במלחמה כוללת נגד הצבא המצרי והסורי והמצב קשה מאוד. לאחר מכן קיבל המ"פ פקודה להיכנס למוצב ולפנות ממנו שני פצועים את המ"פ ואת סמל המרגמות. הוא אמר לי שבזמן הזה יכניס אותי למוצב שאעזור בלחימה. שמחתי מאוד שאוכל לעזור, כי לא ידעתי כמה המצב נואש וחסר סיכוי.

לפני החבירה התקשר המג"ד למ"פ ואסר עליו לחבור בעצמו למוצב, אלא לשלוח את הגור שלו כאשר המ"פ מחפה עליו. אמרתי לו שהוא חייב להכניס אותי, הוא השיב לי שזו הפקודה ואין לו ברירה אחרת. כך נמנעה הכנסתי למוצב וחיי ניצלו פעם נוספת.

בשעות הלילה המשכנו לנוע לאורך הגזרה בירח כמעט מלא, כאשר המ"פ יורה על כל מה שנראה כדמויות אדם, מימין עם המקל"פ ואני עם העוזי במחסניות שסיפקו לי חיילי הטנק לצד שמאל. בחצות הלילה החליפה אותנו פלוגה אחרת וחזרנו לתעוז.

עליי לציין למרות שאיני מבין כמעט דבר במלחמת שריון הייתי מלא הערכה והערצה לאומץ הלב הדביקות במשימה המקצועיות של המ"פ והכוח שפעל תחת פיקודו. שהצליח ב-10 השעות הראשונות למנוע מהמצריים להתבסס בשטחנו בלי לאבד טנק אחד.