סירוב החיים והצבא מכינים אותנו למצבים רבים, אבל לא מכינים אותנו לסירוב בזמן מלחמה.

ביום שלישי 9.10 אחר הצהריים, ניהלנו חילופי אש עם טנקים סורים שהיו באזור חושניה.

מהפלוגה, נותר באותו שלב, טנק המ"פ והטנק שלי.

ראיתי להבה בצבע ירוק זרחני פורצת מקנה הטנק הסורי שמולי, הבחנתי בנקודה שחורה ההולכת וגדלה הנעה לכיווני, בהבזק של שנייה הבנתי שזה פגז הנע לכיווני.

צללתי לצריח ושמעתי את שריקת הפגז העובר מעל ראשי, ומתפוצץ על הסלעים, מרחק קצר מאחוריי.

ירדתי מעמדת האש ואמרתי למ"פ שלא יעלה, למרות זאת הוא עלה ומיד נפגע.

ע"פ התרגולת המ"פ עלה על הטנק שלי ואני פיניתי את הטנק הפגוע לריכוז הגדודי על כביש יהודייה. מאותו רגע חיפשתי טנק בכדי לחזור ולהצטרף ללחימה.

במשך היום שלמחרת, התקדם הגדוד מזרחה.

בלילה, אמרו לי אנשי החוליה הטכנית שתיקנו טנק הנמצא על ציר הנפט לכיוון נפח ושאני יכול לקחת אותו. ארגנתי צוות, ואיתו נסעתי ע"ג זחל"ם החוליה לטנק. התארגנו במשך הלילה וחיכיתי לבוקר.

עם אור ראשון, התקשרתי למחלקת הסיור של הגדוד ובקשתי להוביל אותי אליו, ענו שיגיעו. חיכיתי זמן מה, ואיש לא הגיע, לא הייתה ברשותי מפה, ולא ידעתי היכן נמצאים כוחותינו מלבד העובדה שהתקדמו מזרחה.

הודעתי לצוות להתכונן לתנועה. להפתעתי, הודיעו לי שלושתם שאינם מוכנים לזוז עד שיגיע הסיור. אמרתי שאיננו יכולים לחכות יותר ועלינו לזוז, השלושה דבקו בסירובם.

"אתם לא מבינים שיש מלחמה?" ניסיתי לשכנעם.

דבר לא עזר, לא יכולתי להבין. המלחמה משתוללת, זקוקים לכל טנק והם מסרבים.

"יש לכם שלוש דקות להחליט. או שאתם באים, או שאתם עפים מהטנק".

הזמן עבר והם נותרו בשלהם.

דרכתי את הנשק, "עופו מהטנק או שאני יורה בכם".

ירדו מהטנק, הוצאתי את הציוד האישי שלהם מהתאים, השלכתי לכיוונם ונכנסתי לתא הנהג.

הנעתי ונסעתי לבדי על ציר הנפט לכיוון דרום מזרח מספר ק"מ עד שראיתי ממרחק קבוצת טנקים שלנו, הגעתי אליה ועצרתי.

הגיע אליי רב סרן גבה קומה, מאובק ועייף, שלא הבין מהיכן מגיח טנק בודד ללא צוות והתחיל לתחקר אותי, חסר סבלנות.

שאלתי, מה תפקידך, אני הסמג"ד, אתה רוצה טנק? תן לי צוות ונסיים את העניין.

קיבלתי צוות ואיתו השתתפתי בקרב ההבקעה של אוגדה 210 בציר אמריקה, שעליו אולי אספר בהזדמנות אחרת. היחידה שאליה הצטרפתי הייתה יחידה שלא הכרתי ולאחר מספר ימים נפצעתי בקרבות המובלעת.

פינו אותי לבית החולים, למחרת יצאתי משם, חזרתי לחזית ושם הצטרפתי ליחידה נוספת. (בסך הכול, עברתי שלוש חטיבות).

לאחר מספר חודשים, פגשתי באקראי את הצוות שסרב להילחם.

הם השפילו את מבטם והתחמקו, גם אני לא פניתי אליהם.

מאז, שכחתי את שמם ומי הם היו וטוב שכך.

במבט לאחור, אינני שופט אותם, אחד הדברים הקשים במלחמה הוא לחזור לקרב לאחר שיצאת ממנו. אם מישהו ישאל האם הייתי מממש את איומי ויורה, ברור שלא.

ואם יאמר אחר, "אבל השארת אותם לבד בשטח", נכון, אבל זה היה ליד הציר בתחום של כוחותינו.

הסמג"ד, שנים רבות לא ידעתי מי היה אותו סמג"ד שפגש את אותו מטורף שהגיע לבד עם טנק, וכן, לא ידעתי לאיזו יחידה הצטרפתי.

לפני מספר שנים הצלחתי לברר זאת וטלפנתי למג"ד (יוסי עמיר, גדוד 278, במקור חטיבה 179 שהייתה מסופחת לחטיבה 9. הגדוד שאליו השתייכתי במקור, היה גדוד 96 של חטיבה 179).

בין השאר, שאלתי אותו מי היה הסמג"ד. הוא ענה לי, יגאל גוריון מקיבוץ גבע. ואז שאלתי, האם יכול לתת לי את מספר הטלפון שלו בכדי שאוכל סוף סוף אחרי עשרות שנים, לשאול אותו מה הוא חשב אז באותה שעת בוקר מוקדמת על אותו מטורף

"מצטער, הוא נפטר לפני שנה", נשמתי נעתקה.

לבני יש ידידה הנמנית על משפחת גוריון, התברר שבמשפחה הסתובב סיפור על איזה טנקיסט משוגע שהגיע ליגאל באיזה בוקר במלחמה לבד עם טנק.