ישראל צרפתי
אז זהו, שבצעדים מדודים ובשקט בשקט, כאילו אנו דורכים על ביצים.. אנו מתקרבים לאותו יום בו עם
ישראל מתייחד ...
כל אחד בדרכו הוא.
האחד בין עצמו למקום, והשני בין אדם לחברו, ושלישי עם עברו!!!
וראה פלא אלו תמורות חלות בחייו של כל אחד ... ולו שאלתם אותי לפני זמן איך חש אני ביום זה, לא רק שלא הייתי עונה לכם אלא !!! אלא שלו רק ידעתי על השינויים שחלים וחולפים לנגד עיני ועל פני !! אזי הכל היה נראה אחרת.
אז אעמיד זאת במבחן המציאות. קולטים, מציאות מול דמיון, דמיון מול מציאות, שני הפכים כל כך
שונים וממש כל כך דומים.
ומגיע יום הכיפורים, ומנהג משונה יש בו "תשליך ״ שמו, וכל אחד מנסה להשליך מאחוריו את השנה האחרונה, וכך כאילו להפטר מכל מה שעשה בשנה הקודמת!!!
והנה הגיע התשליך שלי, ואני חופר לי באוכפי המוח שלי ומנסה לבדוק מה עדיין נשאר, ואם אין עוד
פירורים מארבעים השנה הקודמות, ורואה שהמציאות שלי לגמרי לא דמיונית.
אולם, היא מציאותית בהחלט, רק שהפרופורציה בה הייתה מעוותת! ופה אני שואל עצמי בהרהור
מה, רגע מדוע מעוות, הן מלחמה היא דבר ממשי בהחלט, וחברים לאבד זה הכי קשה , כיוון שחבר זה אדם שחי איתך תקופה, בין אם בצבא או לאורך תקופת חיים.
לכן מלחמה היא ממשית לגמרי, ועוד כשחברך הלך איתך לאורך ויאה דלורוזה , וביקש ממך לחבק אותו כיוון שקר לו. והקור נובע מאיבוד דם ולא ממזגן שפועל או ענן שהחליט לטפטף
ואני אוחז בראשו, יושב לי על החול ומבכה אותו ואותי כאחד. אותו על מותו ואותי על הפחד מהצפוי לי, כאילו וצפיתי את הנולד לי בשנים הבאות!!!
הזעות קרות וחוסר סבלנות. פחד בלילות, סיוטים וביעותים בגילי הצעיר כשהבטחתי שאספר
מה שקרה שם בקרב על החווה.
ושברתי ראשי איך אספר להוריו שהוא היה גיבור ... ובכלל אם אוכל לספר להם ...כיוון שהדרך עדיין לא הסתיימה.
ואין אני יודע אין אני בא ולאן אני הולך, והדמעות כאילו וזולגות להן מעצמן, והבטחה שהבטחתי ולא קיימתי ודברים שקרו לי לא אוכל לשכוח.
אולם, עוברים להם ארבעים שנה ,ולאחר הרבה ימים ללא שינה מגיע אני אל התשליך שלי הפרטי, אותו אחד אליו התכחשתי שנים רבות. אותו תשליך בו אני רוצה לזרוק את כל הזיכרונות ומשוב בכיסים של אוכפי, אותו אוכף שמלווה אותי מהפציעה ועד היום.
אותו אוכף שלמעשה הוא כיסא הנכים שלי, ולפתע אני חש כאילו והמשקפיים אותם הרכבתי על עיניי אז.