הציור:

כשדני החובש תקע לידי את האקדח חשבתי שזהו, זה הסוף. נדמה היה לי שאני שומע הלמות פטיש ומידי פעם גם צרורות של כדורים ששרקו מחוץ לבניין, ושוב הלמות הפטיש.

הכול התחיל השכם בבוקר של ה- 24 לאוקטובר, לאחר שהוכרזה הפסקת האש השנייה.

אנחנו, חפ״ק גד׳ 66 ופלוגה ב׳, קיבלנו פקודה לעבור ת״פ חטיבת שריון 500 בפיקוד אריה קרן מאוגדת ברן שקבלה פקודה מאורי בן ארי, הסגן של גורדיש, לכבוש את העיר סואץ ״בתנאי שזו לא תהייה סטלינגרד״.

רכובים על נגמשי טופז מצריים, חברנו לחטיבה בפאתי העיר סואץ אחרי שעברנו את בסיסי הטילים והתחמקנו בנס מעשרות טילי סאגר שנורו אלינו - אבל יותר פחדנו שמא הטנקים שלנו ישמידו אותנו אם לא הודיעו להם שהכוח שלנו נע בכלים מצריים.

המג״ד יוסי יפה חזר מהנגמ״ש של אריה קרן ואמר לי (הקמב״צ) שאנו צריכים לנוע במהירות אחרי הטנקים בציר המרכזי ולתפוס צמתים בעיר.

לא הבנתי מה התכנית ואמרתי לו שחייבים לעשות זאת רגלית .... לא קבלתי תגובה. ״אין זמן, אין זמן״ אומר יוסי. ״לפחות פקודה ותדריך קצר״ אני אומר לו, ״אין זמן״...

גדוד מחטיבה 500 התחיל לנוע במהירות על הציר המרכזי שעובר את העיר עד למזח, ואנחנו חפ"ק גד' 66 וחיילי פלוגה ב' בדהירה מטורפת בעקבותיהם; ללא מודיעין, אפס מודיעין, מפה אחת לי ומפה אחת לקש״א, ללא פקודה מסודרת וללא הכנות רכובים על נגמ"שי בי.אר.די.אם. [טופז] מצריים אותם לא הכרנו.

תוך דקות ספורות נורתה עלינו אש נוראית מכל צידי הרחובות ונקלענו למארב נ״ט בצומת המסגד ג'מע אל ארבעין על ציר סרג'.

פגז אחד חדר והתפוצץ ברעם אדיר בבטן הבי.אר.די.אם. ומילא אותו בעשן סמיך וריח של שמן ובשר שרוף. לא חשתי בכלום. צעקות, לחישות, ריח סמיך של עשן, צללים.

אני מרגיש שאני צולל לתהומות.

כשהתעוררתי לא שמעתי נפש חיה.

ידעתי שאני לבד, כנראה חשבו שאני הרוג, ושאני חייב לצאת. דרך גוויות מרוטשות ומפוחמות הזדחלתי החוצה ונפלתי על הכביש.

כשהתעוררתי במרתף החשוך של בניין המשטרה הרגשתי שרגליי בוערות ולא רחוק ממני שמעתי את דוד עמית לוחש מילים לא ברורות במכשיר הקשר.

דני הזריק לי מורפיום. הרגשתי שאני מטשטש ומטשטש וברקע שומע את הלמות הפטיש ואת דוד אומר "אנחנו מוקפים. לא נצליח לצאת. נחכה לכם שתשלחו כוח חילוץ. כאן בטוח. רות עבור".

התעוררתי כשדני מטלטל אותי ולוחש אלי "צריך לשרוף אותם. תן לי את כל המסמכים והניירות שיש לך".

נתתי לו הכול חוץ מפנקס השבוי והציור ששלחה לי שרון, בתי בת החמש, אותו נתן לי מוקדם בבוקר יואש סמל המבצעים שלי שנהרג לידי וגופתו נשארה בבי.אר.די.אם.

דני לקח ממני את העוזי ותקע לידי אקדח. למה?