"לשאלה היכן הייתי צריך לגלות אומץ – מבחינתי זה היה בעצם ההחלטה אחרי מלחמת ששת הימים לחזור לטנק "

עד יום ראשון בצוהריים נפלו לחיל האוויר שלנו 25 מטוסים בגולן.

מאותו רגע היינו חשופים להתקפות חיל האוויר הסורי.

ההתקפות עלינו היו בגובה נמוך ויכולנו לראות את צבע העיניים של הטייסים הסורים. לא היה לנו נשק נגד מטוסים ואף לא בסביבה לידינו.

המטוסים הסוריים ירו עלינו לאורך כל הזמן באין מפריע. אנחנו פעלנו מולם כפי שלמדנו, וירינו לשמיים צרורות מקלע, כמובן מתוך תקווה שיפגעו בקליעים, כי אנחנו לא מסוגלים לפגוע בהם.

אחד המטוסים ירה צרור ופגע בתותח שלי.

לפני שהבנתי מה קורה הבטתי לאחור, ראיתי שני מגיע אליי וצעקתי על הנהג שלי: שמאלה, מהר! הספקנו לזוז והצרור נגע בכנף הטנק.

כאשר היינו בתוך סוריה הגיע מטוס מעלינו, ואנחנו ירינו בו במקלעים שלנו. כשחלף שכחתי ממנו והמשכתי להילחם נגד טנקים סוריים. קצין המבצעים שלי, גידי, שהיה איתי בטנק, עקב אחרי המטוס וראה אותו חוזר אלינו מאחור. גידי ראה אותו לפתע משחרר לעברנו פצצת ענק, ממש לעבר הטנק שלי.

הוא נתן לי אגרוף מחוץ לצריח וצעק עלי להיכנס פנימה.

לא ידעתי מה קרה ומיד נכנסתי.

הוא הציל את חיי.

הפצצה נחתה שלושה מטרים מאחורי הטנק שלי, והטנק זז קדימה כמה מטרים מעוצמת הפגיעה. הייתי בתוך אבק שרפה ולא ראיתי כלום. מיששתי את כל חלקי גופי לוודא שאני שלם ולא חסר לי חלק כל שהוא.

כשיצאתי החוצה גיליתי שכל מפקדי הטנקים שעמדו לידי נהרגו. בור ענק נפער מאחורי הטנק וכל גופי היה כלאחר שוק חשמלי חזק.

ירדתי לכמה דקות מן העמדה להתאושש, וחזרנו לעמדות אש להשמיד טנקי אויב סוריים.

כאשר אני נשאל היום אם נשארו לי טראומות ממלחמת יום הכיפורים, אני חוזר לפציעה הקשה שלי במלחמת ששת הימים – סביר היה שדווקא המלחמה הזאת תשאיר בי טראומות.

במלחמת ששת הימים נפצעתי קשה מאוד ושנה שלמה הייתי בבית החולים אחרי שנשרפתי.

כשהתחילה מלחמת יום הכיפורים חששתי שהטראומה מהמלחמה הקודמת נמצאת בתוכי ועדיין לא פרצה החוצה.

גם אחרי יום הכיפורים הייתי רגיש מאוד לכל טריקת דלת או פיצוץ, הייתי נדרך מכל מטוס שעובר מעל ראשי בגובה נמוך.

השתחררתי מכל אלו בתהליך שנמשך זמן, ובו לימדתי את עצמי להמשיך לנוע קדימה.

לשאלה היכן הייתי צריך לגלות אומץ – מבחינתי זה היה בעצם ההחלטה אחרי מלחמת ששת הימים לחזור לטנק