באוקטובר 73' הייתי חייל בשירות סדיר בגלי צה"ל.

ביום שישי, 5 בחודש, ערב יום הכיפורים, הייתי בבית הוריי ברחובות. בתשע בבוקר טלפן אליי מפקד גלי צה"ל, יצחק לבני, וביקש שאגיע מיד לתחנה.

בעשר נכנסנו ללשכתו, יואל אסתרון, שהיה הקצין התורן בתחנה בסוף השבוע ההוא, ואני. לבני אמר לנו: "מחר, שבת, יום הכיפורים, בשש לפנות ערב, תפרוץ מלחמה בתעלת סואץ וברמת הגולן.

יואל, אתה תקבל טלפון מהבור בקריה כשזה קורה. תפתח את הכספת במשרד ותיתן לעודד את דפי הסיסמאות של יחידות המילואים שיקראו להתגייס.

"עודד, אתה נכנס לאולפן, פותח את השידור עם הודעת דובר צה"ל שתקבל – וקורא את סיסמאות הגיוס".

יואל ואני נדהמנו ממה ששמענו, נשמנו עמוק, ויצאנו להיערך לקראת תחילת הצום.

בשבת, בשתיים בצוהריים, אני בעיצומו של הצום, יואל בא לחדרי, ואמר לי: זה מתחיל. בוא לאולפן.

בשתיים ועוד כמה דקות, הפעלנו, יחד עם הטכנאי התורן, את אולפן השידור, וקראתי את הודעת דובר צה"ל על "כוחות צה"ל הבולמים מתקפה של צבא מצרים בתעלת סואץ ושל צבא סוריה ברמת הגולן".

מיד אחר כך קראתי את סיסמאות הגיוס של יחידות המילואים.

הודעתי לעולם, לראשונה, שמלחמה פרצה במזרח התיכון.

עדיין לא הערכנו כמה נוראה, קשה וכואבת תהיה המלחמה הזאת.

מלחמה זה דבר עצום, עוצמתי, קשה מאד להכיל.

אני זוכר שמה שחלחל אט-אט לתודעה שלי, מעבר להבנה שקורה כאן משהו דרמטי, לא רגיל, יוצא דופן, בעיצומו של יום הכיפורים, הוא העובדה שמדובר באנשים, בבני אדם, בקרובי המשפחה שלי, שאני מזניק עכשיו מבתיהם, ומשלח אותם למלחמה.

לימים, כאשר המלחמה הסתיימה והחל תהליך העיבוד האישי שלי של מה שקרה, חשבתי על גודל המחדל: אני, חייל בגלי צה"ל, ידעתי ביום שישי, 5 באוקטובר 73', שמחר, שבת, 6 באוקטובר, תפרוץ מלחמה.

לעומתי, חיילי צה"ל במוצבים לאורך תעלת סואץ בסיני ובבסיסים ברמת הגולן – הם לא הוכנו, הם לא קיבלו התרעה, מבחינתם, זה היה יום כיפור שגרתי.

היו לוחמים רבים במוצבי התעלה שהמלחמה תפסה אותם מתקלחים במוצב, ישנים שנת צוהריים של שבת.

איזה דיסוננס.

איזה מחדל