"...ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם"

הייתי בן 19, ילד. היה לי תפקיד קשה מאוד, לצערי. מבחינת מנטלית ונפשית. נהג אמבולנס.

סופחתי לחטיבת שריון בגזרת הדרום. התפקיד שלי היה להביא פצועים מהחזית לקו האחורי.

אתה נכנס לשדה הקרב. לאש. ואתה מביא פצועים. והיו המון פצועים. ולפעמים זה בכלל לא פצועים, זה הרוגים. והמראות היו קשים.

זה מתסכל כי אתה לא נלחם.

ולפעמים העדפתי להילחם מאשר להיות נהג שנוהג חשוף בשדה קרב, בהפגזות קשות, ואתה יכול להיפצע או להיהרג מאיזו הפגזה ואין לך בכלל יכולת להגן על עצמך כי אתה עושה משהו אחר.

המלחמה הזאת מאחורינו כבר 50 שנה אבל אני עדיין סוחב איתי משהו. כל לילה.

אחד ההרוגים שפיניתי היה לו רסיס קטן בגרון. היה לו חור. זה משהו קטן.

ראיתי מראות הרבה יותר גרועים במלחמה, של גופות מבותרות ואיברים מרוסקים. אבל אני נתקעתי על הגרון של הבחור הזה.

הסתכלתי על החור הזה כמה שניות.

נעמדתי, נעתקתי. בזה הסתיים הסיפור, חזרתי לפעילות. שכחתי מזה.

שלושה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה, אחרי שכבר חזרתי לבסיס הרגיל שלי, פתאום אני נוגע בגרון.

אני מרגיש שיש לי חור ואני מנסה לכסות אותו כל הזמן וזה מטריד אותי.

למרות שאין כלום.

ומאז כמעט 50 שנה, ובלילה אני ישן – בכל לילה, עד היום – עם כרית קטנה שמכסה לי את הגרון. כדי להגן על החור הזה שיש לי כביכול. ובלי זה אני לא יכול לישון.

ובמהלך היום לפעמים רואים אותי שאני מרים את הכתף, כאילו לסגור את הפצע הזה.

את החור הזה שלא קיים. ואין אותו.

אבל אני לא מצליח להשתלט על זה. אני כל הזמן עושה את זה.

לפעמים אני נזכר בחור הזה באמצע היום וחייב לכסות אותו. וידעתי מההתחלה שזה קשור לחייל הזה. וזה מלווה אותי עד היום.

חשבתי לטפל בזה, אבל אני גם לא רוצה לאבד את זה.

אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ואני אומר, ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם