משה נוסבאום
אחד הזיכרונות שנותרו צרובים בי ממלחמת יום הכיפורים קשור לאבי עליו השלום, יוסף.
הזיכרון הזה לימד אותי פרק על כוחה של אמונה.
התגייסתי להיות לוחם בצנחנים.
המלחמה הזאת תפסה אותי כצוער בקורס קצינים בבה"ד 1. לקראת יום הכיפורים יצאנו לחופשת חג, וכך תפסו אותי קריאות הגיוס הבהולות: התקשר קצין השלישות לביתי בנתניה והודיע לי שעליי לחזור מיד לבסיס במצפה רמון.
באותה עת היה אבי, יוסף, בבית הכנסת.
התארגנתי מהר, נפרדתי מאימי ומאחותי ומיהרתי לצומת נתניה, משם היו אמורים לאסוף אותי.
זו הייתה השגיאה הגדולה שעשיתי: לא נפרדתי מאבי!
כאשר הוא שב הביתה ושמע שחזרתי לבסיס הוא נדר נדר: אם אני חוזר חי מהמלחמה – הוא חוזר לקיים את מצוות הדת.
זה המקום לומר שאבי בא ממשפחה דתית-חרדית, אך כשעלה לארץ עם אימי הם בחרו לחיות כאן כחילונים לכל דבר.
בחלוף כחודש מתחילת המלחמה יצאתי הביתה לחופשה הראשונה, ואז אבי בישר לנו שזה הנדר שנדר ובכוונתו לקיים אותו מעתה ואילך.
לימים, כאשר גם אני הקמתי משפחה ונולדו ילדיי, הנדר הזה של אבי הקשה עלינו כל אימת שרצינו לטייל בשבתות עם הוריי וילדיי במקומות שונים בארץ.
ואז באחד הימים באתי אל אבי ואמרתי לו שכשם שיש נדר, יש גם תפילה להתרת נדרים.
"למה עליי להתיר את הנדר?" שאל.
השבתי שכך נוכל לבלות יותר ולחזק את הקשר המשפחתי עם הנכדים.
תשובתו לגמרי לא הפתיעה אותי – ידעתי עם מי יש לי עסק....
"זו לא סיבה ראויה להתיר את הנדר", השיב לי.
ואכן, עד יומו האחרון אבי התפלל מדי בוקר, הניח תפילין, שמר על כשרות מלאה ונמנע מחילול שבת.
באחד מימיו האחרונים אמר לי שהוא האמין באמת ובתמים שהנדר שלו הוא מה ששמר עליי במלחמת יום הכיפורים