בתום מלחמת יום הכיפורים, בוקר בהיר אחד, מתקשרים אלינו, הגששים, מצה"ל. מבקשים שנגיע בערב להופיע בבסיס חיל האוויר ברמת דוד ואומרים שגם נעמי שמר תגיע.

שאלנו: למה? מה קרה? למה דווקא היום? מה החגיגה?

אמרו שאנחנו הולכים להופיע לפני השבויים שחזרו היום סוף-סוף הביתה ממצרים ומסוריה, והחוזרים ביקשו שיביאו את הגשש החיוור ונעמי שמר.

בשבילנו זה היה כמו להיקרא לדגל.

מה יש לומר, נרגשים ומלאי סקרנות עלינו למונית שתיקח אותנו לרמת דוד.

שם המתין קהל רב נרגש וסקרן כמונו.

הם הגיעו, נשמעו צעקות נרגשות ומחיאות כפיים אדירות וההתרגשות הייתה גדולה מאוד.

העלו את השבויים לבמה וכל אחד בתורו סיפר את הסיפור שלו.

הבכיר שבהם סיפר איך בשבי במצרים הם היו עושים מערכונים שלנו כדי להעביר את הזמן, להעלות את המורל, לשרוד ולשמור על השפיות.

הם נהגו לחלק ביניהם תפקידים ועשו הצגות לעצמם.

אגב, אנחנו פעם שלחנו לשבויים במצרים את כל התקליטים שהוצאנו, עשינו חבילה וביקשנו שיעבירו אליהם, כמובן מאוד פחדנו שבדרך המצרים יפלחו לעצמם תקליט או שניים, ייתכן שמהתקליטים הם למדו את הטקסטים.

לאחר מכן קם טייס צעיר לספר את סיפורו, וכך הוא התחיל לספר: "תראו, הגששים, אתם לא תאמינו איפה חשבתי עליכם."

המטוס שלי נפגע מטיל, אני פולט את עצמי מתוך המטוס, המצנח נפתח, אני בדרכי אל הקרקע, מסתכל למטה ורואה שהמוני סורים מחכים לי למטה כמו זאבים המשחרים לטרף. ואז אני אומר לעצמי: "אוי ואבוי אני נופל ישר לצנטרום של הפיילה".

כלומר ברגעים הכי מדאיגים, הכי מפחידים והכי מאיימים בחיי יצא לי לחשוב רק על משפט שלכם, מתוך המערכון 'קפטריה בטבריה'".

בשבילנו זו הייתה התרגשות ענקית לשמוע סיפור כזה מרטיט לב.

לאחר מכן כמובן הופענו, נעמי שמר תרמה גם היא את חלקה בכמה שירים, אבל הכי חשוב היה לנו שהיינו יחד איתם ברגעים הראשונים שהם הגיעו ארצה.

נעמי שמר ואנחנו הגששים החזרנו להם את הבית, את ארץ ישראל, את הצלילים שהם כל כך אוהבים.

בשבילנו זה היה אושר גדול, אושר עילאי על שהתאפשר לנו לתרום את המשהו הקטן הזה שהחזיר להם מעט חיוך לפנים, משהו שהחזיר אותם הביתה