ההפגזה הראשונה תפסה אותי עומדת ליד מטוס ההרקולס שרק נחת בבסיס רפידים בסיני.

"תיצמדו לקרקע", צעק מישהו. אבל אני עמדתי וחשבתי על המדים הנקיים ודרגות הקצונה שאימא שלי גיהצה במסירות: אם אשכב המדים יתלכלכו.

נשארתי עומדת זקופה; חולצה במכנסיים, נעלים מצוחצחות, שיער אסוף – והעולם סביבי התחיל להתפרק.

ההתפרקות החלה שלושה ימים קודם לכן.

ירדתי מבסיס אום חשיבה והצטרפתי לסיור של קצינים מגדוד 9 לתעלה. התיישבנו על גדות התעלה, סיננו בין האצבעות את החול החם. זרזיפי חול דק שהתעופפו ברוח.

ממול פתחו המצרים את דרכי הגישה מצידי הרמפות אל עבר התעלה. הולכת להיות מלחמה, אמרתי, אצלנו על ההר אומרים שתהיה מלחמה.

השריונאים גיחכו.

הייתה להם ביקורת של הטנקים והם עסקו בניקיונות.

אנשי החטיבה הירושלמית במעוזים שיחקו שש-בש וחשבו על היציאה הביתה.

תהיה מלחמה, אמרתי, והסתכלתי על המערבולות שדחפורים הקימו כדי שהטנקים יסתתרו מאחוריהם.

"אם תהיה מלחמה", אמר לי נעם דביר ז"ל, "תוך שעתיים אנחנו מתים".

חזרתי להר. ביום שנעדרתי ביקר בחמ"ל שר הביטחון משה דיין ונזף באנשי המודיעין המודאגים.

למה אנשים לא יוצאים הביתה?

כינסנו את אנשי הסגל שהיו בבסיס כבר יותר משלושה שבועות והעלו אותנו לאוטובוסים בדרך הביתה.

ביום שישי. ערב חג הגענו הביתה. למחרת באחת בצוהריים המראנו משדה דב לרפידים.

נחתנו בזמן ההפצצה. גדוד 9 כמעט נכחד. אום חשיבה הופצץ. האנטנות נפגעו. קווי ההאזנה נסגרו.

מודיעין חירש נכנס למלחמה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה