כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עמדתי להתחיל את השנה החמישית בבית הספר לרפואה. חודשיים קודם לכן התחתנתי.

כל מי שלמד רפואה במסגרת העתודה האקדמית עבר קורס חובשים, ואני סופחתי כחובש לפלוגת רפואה שנשלחה לגזרה הצפונית בתעלת סואץ.

גרתי באוטובוס "דן" שמושביו פורקו ו-16 אלונקות הותקנו בו. הפלוגה נפרסה בין טסה לבלוזה שבסיני, לצד כביש שנקרא במפות הקוד "ציר מאדים".

שלושה חודשים הייתי במאדים.

במקום שהיה באמת פלנטה אחרת. זרה לכל מה שהכרתי קודם.

הפצועים והחללים היו מגיעים אלינו מקו המגע, ממערב. והיינו מטפלים בהם ומפנים אותם מזרחה, אל בית חולים שדה ברפידים.

רביעיות מטוסים היו חולפות מעל ראשינו לתקוף את המצרים שצלחו את התעלה.

השמיים היו מתמלאים שבלים לבנים של טילי הנ"מ ששוגרו אליהם. לעיתים חזרו רק שניים או שלושה.

לפעמים. רק לפעמים נפתח מצנח.

פעם עברו מעל ראשינו מיראז'ים. נפנפנו להם לשלום והם חזרו, הפציצו אותנו כי אלו היו מיראז'ים לוביים. ולמדנו לקח מר – לא כל מיראז' לטובתנו. לפעמים הוא חזיון תעתועים.

אחר כך צבעו משולשים צהובים בקצות כנפי המיראז'ים שלנו. שלא ננפנף סתם.

בהפגזות היינו מתרחקים אל הדיונות, וכשחפרתי לי שוחה מצאתי גולגולת ובה קן נמלים. בטח מאיזו מלחמה קודמת.

גם הצירים היו מופגזים ולא תמיד ניתן לפנות אחורה. ולא הוצאנו רכב במיוחד לפנות חללים. ובשמירות הלילה הארוכות היה ריח כבד עולה מנקודת ריכוז החללים שהמתינו לפינוי.

באותם לילות הייתי מאזין לרשתות קשר רחוקות ולמד על המלחמה ממה שאמרו בקשר.

חשבתי שכך בטח נשמעה מלחמת השחרור.

"חמוטל בידינו". "נסוגים מחמוטל".

יעדים עברו מיד ליד.

בגזרה שלנו צה"ל לא ניצח. גם המצרים לא.

אבל אמרו שהמצרים למדו מאיתנו להילחם ואנחנו למדנו מהם לדווח, אז גם לא היה אפשר לסמוך על קול ישראל מירושלים.

וירושלים הייתה רחוקה מאוד ממאדים. ושם הייתה אשתי.

הייתי רק חובש. חייל קטן. לא הייתה לי כל תמונה על המלחמה הגדולה.

חטיבת שריון עברה על פנינו מצפון לדרום. והטנקיסטים צעקו לנו שהם בדרך לצליחה. ובאותו יום שלחו אותי באוטובוס שלי עם 16 פצועים לרפידים. והיינו תקועים יום שלם בצומת מדברי פקוק כי שיירות הצליחה זחלו מערבה. ולא היה אפשר לרדת לשוליים ולעקוף את הפקק כי הכול חולות.

אוטובוס אחר, עמוס צנחנים ועל גגו סירות גומי, נתקע לידנו והחיילים שאלו איפה כאן התעלה שהם צריכים לצלוח ואם כדאי לנסות להגיע ברגל.

כמה ימים אחר כך אמרו ברדיו שעוד מעט תהיה הפסקת אש.

מעולם לא ראיתי ושמעתי כל כך הרבה אש כמו בשעה שהבטיחו שהיא תיפסק בה.

לימים סיימתי את לימודי הרפואה. שירתּי כרופא צבאי. זכיתי להיות גם קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

אבל אני יודע איך נראית מלחמה כי הייתי במאדים. וכשאומרים לי "מלחמה" אני חוזר מיד לשם. לחולות בין טסה לבלוזה