הייתי מ"כית צעירה בבה"ד 12.

המפקדות והחניכות – כולנו רצינו להרגיש שאנחנו עושות משהו למען החיילים.

נדרשנו לארוז מנות קרב בצריפין. היינו צועדות בשלשות מבה"ד 12 למרכז המזון ואורזות במשך שעות ארוכות מנות ללוחמים.

גם הכרנו לוחמים שהיו בגילנו, או אחים של... וחברים אחרים. אל מנות הקרב צירפנו מכתבי עידוד ותמיכה בחיילים. חיכינו לקבל תשובות והייתה התרגשות גדולה סביב העניין הזה.

חלק מהחיילות היו מקבלות תשובות. אפילו כמה מערכות יחסים יצאו מההתכתבויות האלה.

גם אני כתבתי והייתי שותפה לדברים האלו אבל לי הייתה אהבה אפלטונית אחרת, לקצין צעיר – חבר של אחי בתותחנים.

מה שאני זוכרת היטב הוא שהייתה כל הזמן תחושה, "מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור?"

ידענו שמנות הקרב שארזנו הגיעו ללוחמים בשטח ולכן הרגשנו שאנחנו עושות את הדבר הכי חשוב בעולם – הייתה תחושה שזאת התרומה שלנו.

המכתבים ששלחנו עם המנות היו מגיעים לחיילים אלמונים ובהתחלה לא הבנו עד כמה המצב נורא וכמה הולכים לאבד את חייהם.

זה הלך ונעשה יותר קשה.

המלחמה זימנה גם סיטואציות משעשעות. מדינת ישראל קיבלה סיוע מקהילות יהודיות בארה"ב, ובין שאר הפריטים היו שמיכות צמר ל"חיילים הלוחמים". אלא שהשמיכות היו בצבעי גלידה עזים – ורוד, צהוב ותכלת – שלא ממש התאימו לשימוש של הלוחמים בשטח.

אני מניחה שקיבלו את זה באגף האפסנאות והיו בהלם – מה יעשו בזה? זה לא יכול להגיע לשדה הקרב.

הוחלט להעבירן לבה"ד 12 ומשם לקחת את כל השמיכות הצבאיות (שמיכות הסקביאס) לשטח. אז במסדרים היו על המיטות בכל בה"ד 12 שמיכות צבעוניות חדשות ורכות, בזמן המלחמה וגם תקופה ארוכה אחריה.

במהלך המלחמה, בין לבין, הייתה לנו חופשה קצרצרה– ואנחנו העזנו לתפוס טרמפים ולחפש חבר'ה ברמת הגולן. מעשה נלוז וילדותי.

היינו בנות 18 והרגשנו צורך להיות חלק ממשהו.

לא היה לנו מה לעשות שם, נסענו שתיים–שלוש חברות והסתובבנו עד שמישהו אמר לנו לקחת את עצמנו חזרה. כל כך רצינו להרגיש חלק ולעשות משהו למען המאמץ.

יש לי אח שהיה אז קצין בתותחנים בגזרה של מצרים ואח אחר ששירת בסטי"לים בחיל הים. יחד עם השירות הצבאי, דאגתי את הדאגות המשפחתיות.

כל המשפחה הייתה מגויסת למלחמה, כולל אימא, שהייתה תמיד מקשיבה לכל תחנות הרדיו, גם בערבית, ויודעת מה שקורה גם לפי מה שאומרים שם.

מובן שהמלחמה הייתה טראומה לכל הדור שלי – אני איבדתי חברים, ואחים שלי איבדו חברים, שהם חלק מרשימת החללים של קריית טבעון.

בכל שנותיי, גם לאחר שחרורי מצה"ל, עת כיהנתי כנציבת שב"ס ולאחר פרישתי, תמיד המשכתי לפקוד את בית העלמין של קריית טבעון ביום הזיכרון ולא שום בית עלמין אחר – תמיד נשאר הזיכרון מאותה המלחמה ומאותם החללים