השעה 14:30, יום הכיפורים.

האזעקה הפתאומית בשתיים בצהריים פילחה את השקט, ישבתי במרפסת עם אחותי, והשכנים יצאו החוצה לוחשים פרצה מלחמה.

אוטובוס הגיע ועצר ליד הבית, חייל נכנס עם צו מילואים.

אספתי מעט בגדים וכלי רחצה, ואחותי רצה לבית הכנסת להודיע להורי שמגייסים אותי למלחמה.

נסענו לצריפין ובדרך אספו חיילים וחיילות עם צו 10 למילואים.

בצריפין התחילו חלוקה למיונים. הוחלט בבוקר שנוסעים לרמת הגולן, יישוב אל על.

המחנה היה מסודר עם אספקת תחמושת וציוד למלחמה, הייתי על אזרחי. מדים קיבלתי רק אחרי מספר ימים, התחושה הייתה קשה מאוד.

בערב חג הסוכות הגיע שק"ם נייד.

עמדנו בתור לקניית ממתקים, ופתאום - הפגזה ארטילרית כבדה מכיוון סוריה. הייתה אנדרלמוסיה.

החיילים התחילו לרוץ, אני וחיילת נוספת נשכבנו מתחת לאחד האוטובוסים החונים.

חייל צעק לכיוון שלנו לרוץ אחריו ובכל פעם שנשמע את ההפצצות נשכב על החול.

זיכרון צרוב מיום ההפגזה: פגז סורי פגע באחת המשאיות שאויישה לחמ"ל, המרכזייה והאלחוט.

חיילת שהייתה בתפקיד נפצעה באורח אנוש וגם המפקד.

התפרקתי והבנתי שזו מלחמה קשה.

שבר גדול ואימה, מאז יש לי רגישות לרעשים חזקים - טריקת דלת, זיקוקי-דינור, מקפיץ בכל פעם מחדש (הלום קרב לא היה בלקסיקון).

את שירות הסדיר שירתתי ברפידים בחיל קשר.