5.10 בשעה 10 בבוקר, אני במשרד הרס"ר לקבל אישור לחופשת שיחרור מסדיר.

"אין שיחרור, יש כוננות גבוהה מאוד. אם את לא צמה תחתמי על חמישיה של מנות קרב באפסנאות".

שנת לילה, מוטרדת ברעשי מטוסי קרב ממריאים ונוחתים.

בוקר שבת, 6.10, מסדר בוקר.

יש לעלות לרכבים, נוסעים לפתוח מרכז גיוס.

בדרך אנשים מסתכלים על השיירה ולא מבינים. זהו, פרצה מלחמה.

לאחר מספר ימים, התחלנו לבקר פצועים מהיחידה בבתי חולים.

מראות הזוועה שראינו לא נשכחים.

בערב חזרנו לבסיס מותשים נפשית ואז, בום, הודעה. עדי שטלצר נפל בתעלה.

ושוב זורמות ידיעות קשות ומרות על חברים בני כיתה שנפלו או נפצעו, ועוד אירועים קשים בסיני, ברמת הגולן, וכבר חודש חלף.

שוחררתי מסדיר עם צו 8 ביד.

"תעלי לרמת הגולן". וגם שם, בדרך עדיין לא פינו את כל הכלים הפגועים.

ושוב בדמיון מראות הזוועה.

וכך בין בוקעתא, מסעדה והקיבוצים שרדנו את חורף 73 שלא נמחק מהזיכרון גם אחרי 50 שנה.