היה זה יום שני במלחמה לאחר שנלחמתי בבוסטר והחלפתי 3 טנקים כמפקד טנק.

כיוון שהייתי טנק 2ב כל קצין לקח לי את הטנק. אחד היה הסמג"ד גדעון ווילר והשני רמי סווט. בכל מקרה, הצטרפתי לטנק של בנצי המ"מ.

בכל אופן, הפקודה הייתה לעלות לעמדות השלוחות הצפוניות של החרמונית. היינו 3 טנקים עם תקלות בצידוד וטנק ללא מצברים. אני ממלא את התפקיד של טען קשר.

לקראת הערב, אני שומע את המג"ד רטס שאומר לנו להשאר בעמדות בלילה כי אנו עושים מעין היסטוריה, לא הבנתי את כוונתו.

העברנו לילה מאוד קשה בגלל קומנדו סורי או מודיעין סורי, כולנו החזקנו רימונים ללא ניצרה ופחדנו להירדם.

עם עלות השחר אנחנו חוטפים ארטילריה חזקה. אני מסתכל לעבר נפתחה ואני רואה מראה סוריאליסטי. שלוש שדרות של עשרות טנקים, כמו במצעד יום העצמאות, שועטות אלינו מטווח של 3 ק"מ. ואז אני מבין את דברי רטס המג"ד. כיוון שהיינו בעמדות שולטות טבעיות התחלנו להשמיד טנקים, כולל טנקים t62 חדשים.

זה היה ירי ברווזים.

פתאום אני תופס את הראש ואומר הם לא עוצרים ועוד מעט לא ישאר לנו פגזים.

החלטנו לתת להם להתקדם עד הטווח הקרבי שהוא 1000-600 מטר ואז כל פגז מטרה והתכוננו להילחם עם מקלעים.

פתאום הופיעו מצד ימין מצפון לפיתחה 8 טנקים שלנו, בדיעבד כוח קהלני, והתרחש קרב שריון מטווחים של 100 ו- 200 מטר.

הרבה חברים טובים שלי נהרגו בקרב הזה, חברים מקורס מפקדי טנקים.

עד היום לא דיברתי על המלחמה.

אני יודע להעריך את הדברים הפשוטים בחיי היום יום. וכל יום אני צובט את עצמי ואני אומר - אתה חי.