בליל 6.10.73 נמוגה במוחי יד אידיליה שאפיינה את היחידה שלנו, שהייתה על ההר צפרא.

יחידה קטנה של חברות, מקצועיות ואחווה. נופים מדהימים, שקיעות וזריחות קסומות, הרבה הווי, יחסי קרבה ורעות של הזדהות רבה וקשרים אמיצים.

כולם מאוחדים בביצוע המשימה, תוך משמעת עצמית פנימית. באותו לילה היינו כולנו, כולל 7 בנות, תחת אש חיה.

חמישה חברים נהרגו מפגיעת הטיל.

שני מילומניאיקים נהרגו מאש טנקים ישראלים ואחרים נפצעו קשה.

היחידה יצאה מכלל תפקוד.

רק לאחר שהטנקים עלו על ההר, במטרה לכבוש אותו, ולאחר שהתבררה הטעות, הגיעו כוחות שסייעו בידינו ליצור קשר עם העולם החיצון.

לפנות בוקר התקבל האישור לפנות את הבנות, הפצועים והגופות. יתר החיילים ירדו מן ההר בצהרי היום, ומאז לא חזרנו יותר לצפרא האהובה.

מידי שנה אנחנו מקיימים אזכרה לחברינו בנוכחות בני המשפחות של החללים ובסיועו הרב של מערך הבקרה של חיל אוויר.

אנחנו חברי היחידה ממשיכים לשמור על קשר אמיץ ולקיים מפגשים.

הזיכרונות הנעימים, מתקופת השירות הנהדרת, מלווים אותנו כבר 50 שנים אך מהולים בעצב רב ובכאב על הפרידה שנגזרה עלינו מחברינו ז"ל שנשארו צעירים לנצח: קובי רוזן, קובי חפץ, מקס ברזילי, דורון ליברמן, אליעזר האוזמן וגרשון בהרב ונחום זימבור.