תמונה אחרונה ביום הכיפורים ההוא, לפני 50 שנים: אני, בת 16, הולכת עם עגלת אחייני, בנה של ברוריה אחותי בן ה-3 חודשים, וחיליק ניגש אלי ואומר: "נוקי, שימרי על ההורים", וזהו.

אחר-כך 'נעדר', ועוד אחר-כך - לווייה.

מאז פרטי המלחמה של חיליק שמצטרפים אט-אט, וחלקם לא היו ידועים להורים, הם נודעו לי רק במפגש חטיבה 14, שנה לאחר פטירתה של אמא.

חיליק בגדוד 87, גדוד הסיור של אוגדת שרון, בפיקודו של אמנון רשף.

הלילה בין ה-15 ל-16 באוקטובר 1973. צליחת התעלה. גדוד הסיור מוביל את האוגדה, פלוגה ב' בראש הגדוד והנגמ"ש של חיליק בראש הפלוגה, ראש החץ של כוחות הצליחה אל מעבר לתעלת סואץ.

המ"מ נפגע וחיליק נוטל את הפיקוד על הרכב. הנגמ"ש חוטף פגיעה ישירה במיכל הדלק ובוער כולו.

רוב הלוחמים נפגעים וחיליק, כולו כוויות, הוא הפצוע הקשה ביותר.

הוא נושא את כאביו ומבקש: "תדפקו אותם בחזרה".

אחר-כך בנגמ"ש הפצועים, שלא מגיע אל יעדו. הירי סביב מחייב אותם לתפוס מחסה בתעלות שממזרח לכביש, אבל שם פרוסים כוחות מצריים.

את חיליק וכל חבריו מצאו כשהם שוכבים בהגנה היקפית מסביב לנגמ"ש.

אבא יוסק'ה ואמא לאה היו עולים חדשים. אמא אחרי השואה אבא לפניה, אפילו שירת בצבא הבריטי, אבל הוא נשאר יחידי מכל משפחתו. ולכן ברוריה על-שם אמו וחיליק כשם אביו, והוא בשבילם הנצר הגברי שיבטיח ודאי את המשכה של משפחת פלצר, כאן במדינת ישראל.

חיליק חי את חייו הקצרים בכל מאודו, בכל התשוקה.

הוא שובב אותם בפרחחות אין-קץ.

הוא רקד אותם בכל ערבי הריקודים, הו כמה אהב לרקוד! ראינו בתנועות הריקודים את מה שלפעמים הוסתר קצת מעינינו: את העליזות והשובבת מצד אחד, אבל גם את הרגש והעדינות.

חיליק אהב הכל. את משפחתו, את החיים, את הבית הזה, גבת, ואת בני כיתתו, קבוצת אייל.

מגיל 16 אני אחות שכולה, מן תואר ותפקיד שלא מתכוננים אליו, שאי-אפשר להכין לקראתו.

זה לחיות בצילו של... זה לשאת חסר שלא מרפה.

מזה כ-19 שנים נשארתי יחידה ממשפחה גדולה יחסית, להמשיך ולציין את ימי ההולדת, יום הנפילה, יום הזיכרון של מדינת ישראל. אבל, ברוח הרצון של ההורים, לא חיים בצל המוות, חיים את החיים.

וזכיתי לאחים נוספים - בני הכיתה של חיליק, קבוצת אייל, שמלווים אותנו, אותי, כבר 44 שנים.

ביקשת, חיליק, שאשמור על ההורים, וכעת, גם במילים אלה, אני שומרת משהו מזכרך, מזכרם, מן החום והאהבה של משפחת פלצר.