הזיכרון שלי ממלחמת יום כיפור. 50 שנה אני חי ורוצה לספר ולהשתחרר.

שירתתי בגדוד 605, הנדסה ימית. הגעתי לרפידים והצטרפתי לגשר הדוברות.

היינו שיירה עם 52 כלים, אני הייתי נהג של משאית קרז רוסית.

על המשאית הייתה ספינת לנץ עם צוות הפעלה. תפקידה של הספינה לתאם בין הדוברות להתחברות במי התעלה.

יצאנו כל השיירה מרפידים לכיוון התעלה. אני הייתי האחרון בשיירה, ונקראתי 52.

לפני נסע רכב ריו קמינס של חיל הרפואה, עליו ישבו חובשים ורופא. על הרכב היו בלוני חמצן ותרופות.

נסענו בציר עכביש לכיוון התעלה, בדרך עצרנו כל השיירה וחיכינו לפקודה.

בלילה התחלנו לנסוע, עקבו אחרינו כוחות אדירים ופתחו בהעשה כבדה. אני זוכר שהשמים היו אדומים מעוצמת האש.

התחלנו בנסיעה ללא אורות, כשהטנקים מימין ומשמאל לכלים נלחמים ואנחנו בנסיעה איטית וללא אורות.

לפתע הרכב שלפניי של חיל הרפואה חטף פגיעה ישירה והתחיל לבעור. בלוני החמצן מעל הרכב התפוצצו, והרכב בער בחוזקה. אני לא הספקתי לבלום ונכנסתי בו מאחור.

השיירה המשיכה ונשארנו לבד בשטח.

נפצעו חיילים משני הרכבים והתחילו לברוח לכיוון הדיונות. ניסיתי לפתוח את דלת הרכב, אבל מעוצמת התאונה הדלת נתקעה ונאלצתי לקפוץ מהחלון.

נפלתי מגובה רב, ולמזלי חבשתי קסדה ולא נפגעתי בראש.

כל הזמן הזה הרכב שממול בער והרגשתי שאני בוער מחום... התחלתי לרוץ לכיוון החיילים, כשכל הדרך היינו מטווחים במרגמות ומרגמות תאורה. מרגמות נפלו מטרים ספורים ממנו, וכל פעם חשבתי שזה הסוף.

חשבתי על הילדה הקטנה שלי.

המשכנו לרוץ בין לוחמים שנלחמו פנים מול פנים, אספו אותנו, נשכבנו ואמרו לנו שנקלענו למארב קומנדו מצרי. חילקו רימונים וכל הזמן קרב יריות.

שכבנו עד לזריחה, ואז עברו רכבים. טיפסנו על משאית תחמושת, וכך הגענו לחצר שמאוחר יותר נחשבה לחצר המוות...

הגענו והתחלנו בהקמת הגשר תחת הרעשה כבדה מאוד, תמסחים התחילו להעביר כוחות צנחנים בסירות זודיאק, עוברים את התעלה ונלחמים לראש גשר, ומחזירים חלק מהם מתים ומערימים ממש לידנו.

אנשים נפגעו על הגשר וסחבנו לאוהל של חיל הרפואה.

זוכר שלא אכלתי הרבה זמן, הייתי חלש מאוד וכל הזמן הייתי מתחפר וכל הזמן ירד גשם של קטיושות, פצצות מטוסים ירדו עלינו ואנשים נפגעו ללא הרף ולי לא קורה כלום.

לידנו דוברה חטפה פגיעה ישרה ו-11 חיילם נשרפו למוות.

חייל שהתפשר והתחיל לרוץ על הסוללה כשרק תחתונים לגופו... בשלב מסוים, פותח את העניים ואני שוכב בין פצועים עם אינפוזיה.

לא הבנתי איך הגעתי לזה, מסתכל על כולם גונחים מכאבים ואין אף אחד לידנו.

מתברר שהיתה התקפת מטוסים וכולם קפצו לתעלות. הורדתי את התחבושות והאנפוזיה וברחתי לתעלה... הגשר הוקם, כוחות רבים עברו...

ביקשתי והמשכתי לשרת במילואים במשך 18 שנים.

זה הסיפור שלי....