"אבא שלי היה פטריוט. ציוני נלהב. הגלויות שלו הן עדות פשוטה למשפחות פשוטות שתרמו למדינה"

אני נערה בת 13, משפחה בת 5 נפשות: אבא, אמא, אח בן 8 ואחות בת שמונה חודשים.

אבא שלי משרת בחיל ההנדסה כחבלן.

כמובן שבאמצע הצום הוא נקרא מיד למילואים ויצא במהירות לדרך בלי לאכול.

אמי, אחות בבית חולים בחיפה, נקראת להיות בבית החולים בכוננות. אנחנו נשארים לבד בבית, השכנים שומרים עלינו. סבתי נקראה גם היא להיות איתנו, אך חלתה ואושפזה בבית חולים.

יש האפלה, בריסטולים שחורים ששמו לנו על החלונות.

סרטים של דני קיי ופרנק סינטרה בטלוויזיה.

כך מתמרנים ומסתדרים שלושה ילדים, כשאמא באה לסירוגין.

להבדיל מהיום, שאנו עדים בשידור ישיר לכל שידור טיל כיפת ברזל, אז הכל היה ערטילאי, אווירה מתוחה. שומעים בחדשות, בעיקר ברדיו, על קרבות קשים.

מקבלים מידי פעם גלויות מאבא. דרישת שלום מהמלחמה, מאבא.

אני מסתכלת ממרחק של שנים על הגלויה ומתרשמת מאדם עם עברית כל כך יפה, כתב יד מרשים (הוא היה "עולה חדש" שהתאקלם מהר ויפה בארץ) פעם לא קראו לנו "חיים שלי", נסיכים" "נסיכות", סתם אהבו אותנו.

דאגו למקום העבודה והחיים הרגילים והפשוטים בלי פוטושופ.

אבא שלי היה פטריוט. ציוני נלהב. מכיר כל שביל ונחל בארץ שלנו.

הגלויות שלו הן עדות פשוטה למשפחות פשוטות שתרמו למדינה - כי כך צריך וכך חונכנו.

מאוד מקווה שהגלויה של אבי תהיה חלק מזיכרון מלחמת יום כיפורים.