דניאל, ילד אהוב שלי, השנה נציין 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.

המלחמה הארורה ההיא הטביעה את חותמה בהרבה מובנים על המשך חיי וכנראה גם על כך שחייך שלך היו כל כך קצרים.

לא חושבת שאי-פעם סיפרתי לך על החוויות שיש לי מהמלחמה ההיא, ואני בוחרת לעשות זאת עכשיו.

יום הכיפורים כבר נכנס, הכבישים היו ריקים, ושקט של ממש היה מסביב.

אני זוכרת שג'יפ עם ברזנט לוקח אותי הביתה לכפר אז"ר, בבני ברק רוגמים אותנו באבנים, אבל אני בדרכי הביתה ואין מאושרת ממני. עולה לבית הכנסת, פוגשת את כל החבר'ה והשמחה גדולה.

השכם בבוקר מצלצל הטלפון. אני קמה לענות ומן העבר השני מתקבלת ההוראה לחזור לבסיס. בתוך דקות אני על א', כמה דקות נוספות ואני כבר ביציאה מהכפר.

ממש לא להאמין – הכבישים מלאים בכלי רכב כמעט כמו בכל יום של חול, אולי אפילו יותר.

אינני זוכרת את הדרך וגם לא את הנסיעה, אני גם לא חושבת שהבנתי מה מחכה לנו שם ברמה.

אנחנו מגיעים למחנה נפח, נדמה לי שלא עמד שומר בש"ג ולמיטב זכרוני גם היה כבר חשוך. מימין, כך נדמה לי, אני רואה חור ענק במבנה. אני לא זוכרת אם זה מבנה בית הכנסת או המרפאה, ואולי אני זוכרת את החור הזה לא מאותו יום ממש.

אני רצה לעבר החמ"ל שמשמאל, והוא סגור ומסוגר. דופקת, צועקת, ולבסוף פותחים לי את הדלת הענקית הזו. אני רואה את פיני קופרמן הסמח"ט, וכל יושבי הבונקר בשוק מוחלט. כנראה גם אני.

הם לא מבינים איך הגעתי. אני קולטת שבבונקר עוד יש חיילות, שעד לא מכבר היו החיילות שלי ואני מצליחה לארגן את הפינוי שלהן מנפח.

אם להודות על האמת, המשך השירות במלחמה היה קשה לי הרבה יותר, ורק לאחר נפילתך, דניאל, אולי קלטתי והפנמתי את המראות הקשים ואת עוצמתם והשפעתם על חיי.

לאט- לאט אני מוצאת, על פי התג, את החיילות החדשות שלי מגולני שאותן עוד לא הכרתי, ואני מבקשת מהן להתפנות מראש פינה, שנמצאת בטווח האש, לבתי החולים ולהגיש שם כל עזרה דרושה ומבטיחה להגיע אליהן יותר מאוחר.

ואני, בינתיים, התחלתי לאסוף צ'ופרים מכל הבא ליד בעבור הלוחמים של גולני.

צי המכוניות שלי ובראשו טנדר אדום כבר היה מוכר בכל המובלעת הסורית. ואני, שהייתי מצוידת באישור מעבר אל מעבר לקו הסגול, ובאישור אג"מי שבו כתוב "רשאית לנוע למרות בלוקדה", התרוצצתי בין החיילים בכל מקום שבו היו פרוסים. חילקתי סיגריות, מצרכים יבשים, שימורים וגם פירות, בעיקר תפוחים ותמרים.

הם היו מחכים לי עם רשימות מוכנות של טלפונים ובכל לילה הייתי מתייצבת בצפת בלשכתו של צורי (אז אל"ם צורי שגיא, מפקד מחוז מירון, שרק יום קודם לכן עזב את הפיקוד על חטמ"ר 820 בנפח), משתלטת על הלשכה והקו האזרחי – ועל אף השעה המאוחרת מתקשרת ומשמחת משפחות בד"ש חם, חם וטרי מהמובלעת הסורית.

פיתחתי שיטה: למסור ד"ש לפני שבכלל שאלתי לשם המשפחה. זה הפך את זה להרבה יותר נכון, מתחשב ולא מלחיץ.

התרוצצתי אחרי הכוחות בכל מקום שבו היו, הרגשתי מועילה ויעילה.

בהפגזות היינו יוצאים מן הרכב ונשכבים על הרצפה, ידיים על הראש. אינני זוכרת תחושה של פחד. ההפך הוא הנכון, חשתי שאני עושה את הכי טוב שלי, מתוסכלת שאינני יכולה להצטרף ללוחמים.

שנים חלפו עד שריח הגופות של החיילים הסורים, שהיו פזורות בשולי הדרכים, החלו לעלות באפי שוב ושוב.

יותר מפעם הועמס הטנדר שלי (בשעות שבהן סיימתי לחלק צ'ופרים והייתי בדרכי למסור ד"שים טלפוניים למשפחות בעורף) בגופות שלהם, של הסורים.

בירידה מהרמה הייתי עוצרת אי-שם באזור גשר בנות יעקב בבית העלמין לחללי אויב ופורקת אצלם את הגופות.

אני גם זוכרת חזק מאוד ומריחה ריח של בשר שרוף, כנראה של הפצועים שלנו, אולי לא. אבל גם הריח הזה מלווה אותי מאז נפילתך, כמשהו מוכר מאד מפעם, ריח קשה ומאוד לא נעים.

אני נחרדת היום מהמראות והריחות שמלווים אותי מאז נפילתך ומבינה איזה עור של פיל פיתחתי, או כמה אטומה הייתי. ואולי סתם ילדה קטנה ו"טיפשה" שלא הבינה, או שהצליחה להדחיק.

לאורך כל המלחמה המשכתי את ענייניי במובלעת הסורית עם החיילות שלי ששירתו בה, בביקורי משפחות שכולות ופצועים.

בשל ריבוי הנפגעים שהיו לחטיבת גולני הפך אותי המח"ט להיות קצינת נפגעים, תפקיד שלא היה קיים באותה עת בצה"ל.

הייתי אז ילדה בת 21, והיום, ילד שלי, היום אני מבינה שלא הבנתי כלום