אוקטובר 73' הייתי באמצע קורס קצינים.

המחדל היה כזה חמור שבאותו יום שישי כשהתחילה המלחמה שלחו אותנו הביתה.

אפילו לא ידעו להגיד לנו להישאר בכוננות בבסיס. רק בשבת קראו לנו בחירום לחזור, הפכו את הגדוד שלנו בבה"ד 1 לגדוד חי"ר ושלחו אותנו לשטח, לחזית הדרומית.

ביום כיפור הכול התפוצץ לנו בפרצוף.

אני לא אשכח את החיילים ממעוז בוצר (קו בר-לב) שלא הצלחנו לחלץ, זה מתסכל.

רגע לפני אתה מרגיש כל יכול. צוער בבה"ד 1, חוד החנית של צה"ל. וזה צה"ל של אחרי ששת הימים. ושנייה אחרי זה אתה שם עם טנקים וכלים ומנסה להגיע לחיילים האלו שנמצאים במוצב. אנחנו ק"מ מהם, ק"מ מהמעוז, וידענו שיש שם עדיין חיילים ופשוט לא יכולנו להגיע אליהם. היינו חייבים לסגת.

המלחמה בשבילי הייתה התפכחות כואבת, כמי שגדל על ברכי המיתוס של מלחמת ששת הימים.

אני גדלתי על מיתוס של צה"ל בלתי מנוצח ומצרים שבורחים ללא קרב ונוטשים את הנעליים שלהם במדבר. במלחמה הזו הייתי עד לסיטואציה אחרת לגמרי.

הרבה מהחברים שלי נהרגו בחרמון, עם חלקם עברתי קורס מ"כים.

כשאני חושב על המלחמה אני לא מסתכל עליה רק כחייל צעיר, אלא גם כמפקד בוגר – אני חושב על הלקחים מהמלחמה הזו.

אני מבין לעומק את גודל המחיר ואת הטעויות בגלל שהייתי שם בעצמי. ואני גם מבין בסוף שמי שמתמודדים עם מחיר הטעויות בסוף הם החיילים בשטח.

בסוף היו אלה הטנקיסטים והחי"רניקים שהחזיקו את המלחמה על הכתפיים שלהם. מה שהציל את המדינה היו הלוחמים והמפקדים בשטח. שלא רק שהיו מוכנים להקריב את חייהם אלא גם היו מיומנים מספיק כדי להתמודד עם המחדלים שהיו למעלה.

המלחמה הפגישה אותי לראשונה עם השכול ואובדן חברים. מהפנימייה וממהלך השירות.

הרגע הזה שבו רגבי האדמה מכים בארון וההכרה באובדן של בני המשפחה, האם והאב, סבא וסבתא, האחים ובת הזוג, ליווה אותי במהלך כל חיי ובכל תפקידיי כמפקד, עת שלחתי חיילים לשדות הקרב ולמבצעים בשטח אויב.

הידיעה הזו שיש סיכוי שחלק מהפקודים לא יחזרו.

ברגע הזה, כמפקד – אתה בודד בקבלת ההחלטות. זה רק אתה מול עצמך. אתה שואל את עצמך האם הכנת אותם כנדרש? האם שקלת את כל מכלול השיקולים והתרחישים?

ויש רגע אחד שאני פשוט לא אשכח למרות שהוא קרה אחרי המלחמה.

טקס הסיום של קורס הקצינים שלי התרחש מיד אחרי הפסקת האש בדרום, כשהמלחמה עוד התנהלה בצפון. יש לי תמונה בראש מהטקס הזה שהלכה איתי הרבה שנים – הפנים של דדו כשהוא חשף את הדרגות שלי בסוף הקורס.

אני הייתי חניך מצטיין ולכן הרמטכ"ל דדו העניק לי את הדרגות.

אני זוכר כמה הוא היה מיוסר באותו רגע מרגש.

אני זוכר שראיתי את זה בעיניים שלו.

הוא עבר תקופה קשה אחרי המלחמה. כמה שנים אחר כך גם נפטר. כשהייתי רמטכ"ל נזכרתי ברגע הזה הרבה – על האחריות שיש על הכתפיים של רמטכ"ל, משא האחריות האישית על הנפגעים. והיו כל כך הרבה נפגעים במלחמה הזאת.

חשבתי מידי פעם על איך הוא עבר את הדבר הקשה הזה.

לא ציפיתי שהוא ימות מהתקף לב ואני באופן אישי גם חושב שנעשה לו אפילו עוול.