עזבו אותי עם עלילות גבורה בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים: אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, אין-ספור נפגעי נפש ומנהיגות לאומית אין. זה מה שהיה וזה מה שחשוב ומעניין, גם היום.

הייתי אז לוחם צעיר בשייטת 13, הקומנדו הימי, גוף קטנטן יחסית שעוצמתו אומנם רבה אך נובעת מחשאיות, מהפתעה.

להשליך "אנשי דממה" לתוך הכאוס הרועש והחשוף שנקרא מלחמה זה להשליך את הכריש לשלולית רדודה. למרות זאת, השייטת למעשה קנתה את עולמה ב-73' והפגינה תושייה ותעוזה בל ישוערו.

קומץ הלוחמים, בסדיר ובמילואים, פעלו בצפון ובעיקר בדרום – ולמעשה בלמו חלקים בחזית מצרים כמעט לבדם, עם כל מה שהיה ביד: צוללות ננס, סירות מהירות, צוללים, סירות נפץ מתאבדות – ומה לא. הרבה אלתורים ואומץ.

התגלגלתי במלחמה ההיא לכל מיני חורים שונים ומשונים.

לא אחת היו תחושות של אימה ואי-ודאות, אבל בעין הסערה – שם היה האקשן אבל גם היה בידוד מהמציאות הכוללת – לא ממש הפנמתי את חומרת המצב הלאומי.

כשהכול הסתיים התחלתי להבין בהדרגה מה קרה כאן ואיך נוהלו העניינים. להטיל ספק. בקהות חושים (במקרה הטוב), באינטרסנטיות, אפילו בטיפשות. תמיד אטיל ספק במניעים של אלה שמרשים לעצמם לקבל את האחריות לגורלם של אחרים. חובת ההוכחה עליהם – עד שיוכיחו לי אחרת.

ואל תספרו לי סיפורים שירככו את המחדל. הייתי שם וראיתי איך היה אפשר גם אחרת. כי בחיל הים – החיל היותר קטן, שבסיסיו היו בעורף – דווקא שם לקחו את כל ההתרעות המעורפלות בשיא הרצינות.

כבר ביום שישי, ערב המלחמה, בעקבות הנחיית מפקד חיל הים האלוף ביני תלם, כינס מפקד השייטת אותנו, הלוחמים, והודיע שלא ברור מה קורה אבל אנחנו מתכוננים למלחמה מחר.

תוכניות נשלפו, ציוד וכלים הוכנו, ובילינו את הלילה בהעמסות על ספינות הטילים בנמל חיפה, ספינות האם שלנו. הייתה שם קבלת החלטות עניינית, זהירה, ואחראית. אף אחד לא לקח סיכון.

נוהל קרב כאילו אין מחר. ואכן כמעט לא היה מחר... בצוהרי שבת, למחרת, אחרי שינה טרופה, הכול התחיל.

בימים ובשעות הבאים החלו להתברר, בטפטופים, "ממדי האסון". קלישאה שלימים אמצא את עצמי משדר לעיתים קרובות, כמעט בכל עניין. אלא שב-73' זו הייתה אמת קטלנית.

להיכן שלא התגלגלנו, השמועות והמידע רדפו אותי. חזיתות קורסות, מדינאים וגנרלים מבולבלים, והגרוע מכול – השמות. ההרוגים. באמת מיטב הנוער: מהכיתה, מהמחזור, חברים מהקורס בשייטת, שכנים, המפקדים השונים מהטירונות ומקורס מ"כים, כולל המג"ד. מי לא.

התמונה התחוורה: בעוד בשייטת ובחיל הים התכוננו ברצינות יתרה לאפשרות המלחמה – בחזיתות השונות ובממשלה פשוט התעלמו.

לא התריעו, לא התכוננו, הפקירו את החיילים ואת המדינה.

בעוד לוחמי השייטת עובדים כל הלילה בהכנות, החיילים בקווי הגבול השונים הופקרו למעשה לגורלם בידי מקבלי החלטות כושלים, מדושנים, עיוורים.

כן, 50 שנים עברו ונראה לי קצת פתטי לתאר עלילות גבורה ופחד אישיות, כשהמלחמה ההיא טרפה כל כך הרבה חיים ונפשות.

כל כך הרבה גיבורים-בעל-כורחם מצאו עצמם שם, מנסים לשרוד. או לא.

מבחינתי השיעור המדמם היה ונשאר ותקף היום יותר מאי-פעם – תרום תמיד ככל יכולתך לעמידות של כולנו אבל לעולם אל תסמוך על המתיימרים להוביל. אל תסיר מהם עין, ואם צריך – התייצב בדרכם. דרוש תשובות ומעשים.